קודם רצו להתיש את רוחנו

הניסיון לפגוע בעם ישראל על ידי שילוב של טרור פיזי עם החלשת כח העמידה של העם והאמונה בצדקת דרכו, הניסיון הזה החוזר על עצמו גם בדורנו. הוא לא התחיל בשנים האחרונות. כבר בשנת תרצ"ו כתב עליו ברל כצנלסון (מראשי תנועת העבודה): "היד המשלחת בנו את הפגיון ואת האבן ואת האש היא גם המשלחת בנו את הדיבה ואת העלילה – היד המשלחת בנו את המוות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינו ולסלף את האמת שבחיינו, ואנו נתבעים להגן על עצמנו לא רק מפני הפורעים הגופניים כי אם גם מפני הפורעים הרוחניים".

הניסיון הזה, המשלב פגיעה פיזית עם ערעור המורל הלאומי, מלווה את עמנו כבר בראשית דרכו. מוצאים אנו אותו כבר אצל פרעה. על המלך החדש של מצרים נאמר: "אשר לא ידע את יוסף" ושאלו במדרש: "והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף? אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה, שנאמר: 'לא ידעתי את ה', הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר". משני דברים פחד המלך החדש: מהריבוי הטבעי של העם העברי, אך לא פחות מכך הוא מפחד מפני הפיכתם של המוני בית ישראל ממשפחה לעם מאוחד ומאורגן, ככתוב: "ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". בפני פרעה עמדה האפשרות לחסל את העם בהשמדה פיזית, אבל פרעה בוחר בדרך אחרת. הוא הבין שיש כח עליון המגן על העם מפני השתלטות פיזית, לכן אין הוא מסתפק בהשמדה פיזית בלבד אלא משלב עמה פגיעה בכח העמידה של העם. מסיבה זו אין פרעה פותח במלחמה חזיתית נגד העם היהודי, כמו כן אינו פוגע באוכלוסייה המבוגרת, אלא מפנה את מזימתו לחיסול דור העתיד, והוא גוזר על הילודה, לערער את רצון החיים של העם. פרעה לא הסתפק בפגיעה פיזית בלבד, הוא מנסה לפגוע גם ברוח העם, בכח העמידה שלו, הוא מבקש לרפות את ידי העם באמצעים שונים. למשל, "לא תוסיפון לתת תבן לעם לליבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן". לכאורה אילו היה פרעה מנצל את ישראל לטובתו היה צריך לתת להם תבן כפול ושיכפילו לו את מספר הלבנים? אבל כוונתו לא היתה לקבל תפוקה מעבודתם אלא לשבור את רוח העם, ביודעו כי הדאגה למצוא את הפרנסה היא קשה לאדם יותר מעבודת גוף קשה.

(וארא תשפ"א)