מדוע אסור לרכל?

יחסים בין בני אדם מושתתים בין היתר על שיתוף הדדי. היכולת של האדם לחלוק עם אדם אחר מחשבות, רגשות, תובנות, פרשנויות, צער, כאב, ואף סודות כמוסים, היא מן המתנות החשובות שהאדם קיבל. היה זה אריסטו שהגדיר את האדם כ"חיה חברתית". הרמב"ם במורה נבוכים קובע  "שהאדם מדיני [=חברתי] בטבעו, ושטבעו שיהיה בחברה. אין הוא כשאר בעלי החיים שאין להם הכרח לחיות בחברה". על רקע ניתוח אחד מהצרכים החשובים לאדם, ניתן להבין את המלצת יהושע בן פרחיה, במסכת אבות: "וקנה לך חבר".

פרשת 'וארא' אוצרת בתוכה את אחד מהעקרונות החשובים לחיים חברתיים תקינים. אחד הפסוקים המוכרים ביותר בתורה, המופיע לראשונה בפרשת השבוע שלנו, והוא חוזר ונשנה באותה הצורה בדיוק עוד 91 פעם, הוא הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמור". פשט הפסוק מבקש להשמיע לנו שדבריו של משה אינם דברים פרטיים שלו, אלא הם דבריו של הא-ל. למשה אין זכויות יוצרים על תוכן הדברים, ודבריו אינם תוצר של שכל אנושי. אלא, שפירוש הפסוק היה נותר על כנו גם אם היינו מוותרים על המילה 'לאמור', ומה מצאה התורה להוסיף את המילה 'לאמור'? יתרה מזו, את התוספת 'לאמר' אנו צפויים לפגוש בעוד 91 מקומות בתורה. וכאן עולה השאלה מה התוספת, הלכאורה מיותרת, מבקשת ללמדנו.

כך מובא במדרש: "על כל דיבור ודיבור שהיה הקדוש ברוך הוא מדבר אל משה, היה אומר לו לך אמור". כלומר, לפי המדרש יש להפריד בין שני דברים שהם שונים. יש לקבל את המידע מהמספר ויש להעביר את המידע הלאה. בשיח בין שני אנשים, יש את המספר-המשתף, ויש את המקשיב-המאזין. המספר מספר את אשר מרגיש הוא צורך לחלוק. מצד שני המאזין, בהיעדר כל הוראה נוספת, אינו יכול להעביר את המידע הלאה או לשתפו אחרים. כל תפקידו של המאזין, בהיעדר הוראה מפורשת, הוא לשמוע את הדברים ולנצור אותם לעצמו.

מפסוק זה ממשיך המדרש ומשמיענו עיקרון יסודי וחשוב בהתנהגות בינאישית, "מכאן אמרו חכמים כל השומע דבר מחבירו אינו רשאי לאומרו עד שיאמר לו חבירו לך אמור".

הנה כי כן מסר יסודי מבקשת התורה ללמד אותנו, עליו חוזרת התורה 92 פעם, ולפיו דברים שסיפר לך חבריך אין אתה רשאי לספרם לאחרים אלא אם כן קיבלת הסכמה מפורשת לכך. ואולי עתה ניתן להבין מדוע מוצמד איסור גילוי סוד לרכילות בפסוק המופיע במשלי: "הולך רכיל ומגלה סוד".

(וארא תשפ"א