בעזרת השֵם

היה זה עוד ביקור שגרתי שבו יצא אבא, הרב מנחם הכהן, "לבקש את אחיו" באחת הקהילות ברומניה. כדרכו בקודש, דרש בפרשת השבוע פרשת מקץ, על יוסף שלמרות שהייתו הממושכת בארץ מצרים, לא נטמע בין הגויים. "פרעה ניסה לשנות את זהותו. השיא לו אשה מצרית, אסנת, בת כהן לעבודה זרה, שינה את שמו לצפנת פענח, אך יוסף בשלו: זו הפעם האחת והיחידה שבה נזכר יוסף בשמו הנוכרי. מיד לאחר מכן, הוא מופיע לעינינו כיוסף בלבד: "ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים". כך גם בהמשך, וכך גם ביחס לבניו ה"נסיכים", מנשה ואפרים, הקרואים רק בשמם היהודי.
כשסיים את דבריו, ניגש אליו יהודי בא בימים, ובפיו בקשה משונה: "רעבע, היום שבת חנוכה, הוא יום ההולדת שלי. בן תשעים שנה אנכי היום! אני מבקש שתיתן לי מתנה". אבא הביט בו בפליאה. "היום – יום שבת קודש הוא, ואיזו מתנה אוכל לתת לך?". "את המתנה הזו תוכל לתת לי גם בשבת", התעקש האיש, והמשיך: "לפני 50 שנה גרתי בבאקו. ניהלתי שם מפעל ענק שבו עבדו 3,000 פועלים. לקראת הראשון למאי, חג הפועלים, בא לביקור במפעל שר התרבות הרומני. לאחר נאומו על חשיבותו של חג הפועלים, נתבקשתי להשיב לדברי הברכה של השר בשם עובדי המפעל. לאחר שסיימתי, ניגש אלי השר ואמר: "יפה דיברת חבר, מה שמך?". "משה וייסמן – אדוני השר". השר שמע, לחץ את ידי בחום, ולא הוסיף עוד מילה.
"בחלוף שבוע קיבלתי מכתב ובו הזמנה ממשרד התרבות להתייצב בתחנת המשטרה המקומית על מנת שאפקיד שם את כל תעודותיי. כעבור כמה ימים נתבקשתי לשוב ולקחתן. על כל המסמכים שלי הופיע שם חדש: מירצה וישן". לפליאתי, ענה לי הפקיד: "קיבלנו הוראה מלמעלה. מנהל מפעל כה גדול חייב שיהיה לו שם רומני. מהיום לא משה ויסמן ייקרא עוד שמך כי אם מירצה וישן".
לאחר שסיפר את סיפורו פרץ הישיש בבכי כתינוק. לאחר שנרגע מעט, אמר לאבי: "רעביניו, היום במלאת לי תשעים שנה אני מבקש ממך לתת לי מתנה, להחזיר לי את שמי: משה בן אפרים וייסמן! לא עוד מירצה, משה! אני משה וייסמן! משה בן אפרים!".
בו במקום ערך לו אבא "מי שברך" גדול, וקרא לו בשמו-החדש ישן: "מי שברך אבותינו הוא יברך את משה בן אפרים וייסמן".
בעולם בן ימינו, שמו של אדם נתפס לעתים כמשהו שולי, טכני, חסר חשיבות. אמצעי זיהוי, הא ותו לא. לא כן בעולמה של תורת ישראל. המקום הרב שהיא מייחדת ל"קריאת שמות" ולמתן הסברים על מקורם, מלמד על חשיבותו הרבה של השֵם. כבר אדם הראשון, מתבקש על ידי הקב"ה ל"קרוא שמות" לכל בעלי החיים: "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (בראשית ב, יט). מיד לאחר מכן מקדישה התורה עוד כמה פסוקים לקריאת השמות, ששיאה בקריאת שם ל"אישה" הראשונה חוה, "כי היא היתה אם כל חי".
שמו של אדם תופס מקום גם ב"ספר הגאולה", ספר שמות. חכמינו אמרו, שאחד הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים היה ש"לא שינו את שמם". חז"ל ידעו היטב, ששם אינו מספר, ברקוד אקראי, חסר צבע, אלא מבטא מהות ותוכן. שֵם אינו אמצעי זיהוי אלא ביטוי של זהות.
ביטוי לכך ניתן גם במשפט העברי, גם במשפט הישראלי. בהלכה קיימים פרקים שלמים – בעיקר בהלכות גיטין, אך לא רק בהן – שעניינם בירור שמו של אדם. גם המשפט הישראלי נדרש לכמה מהם. אחת מפסקי הדין היפים ביותר בעניין זה ניתן על ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הרב מנחם אֵלון, בפרשה שבה נאבקו בני משפחה קרובים, הורים וכלתם האלמנה, מה שֵם ייכתב על מצבת הבן-הבעל שהלך לבית עולמו, האִם השם שנתנו לו הוריו בלידתו, שמא יוּסף לידו הכינוי "אהוביה" שנתנה לו אהבתו-אהובתו.
כדרכו, ניגש השופט אֵלון להכריע בסוגיה ברגישות ובאנושיות. את פסק דינו המאלף פתח בשירה של זלדה, וכך כתב: 'לכל איש יש שֵם שנתן לו א-לוהים ונתנו לו אביו ואמו…1ונתנה לו אהבתו…נ ונתן לו מותו'.בכה שוררה זלדה. אעז לנחש ולשער שהמשוררת הגדולה, ששורשים עמוקים היו לה במורשת ישראל, השראה מצאה לדבר שירתה בדברי בעל המדרש, לאמור (קוהלת רבה, ז, ג): "שלושה שמות נקראו לו לאדם. אחד – שקוראים לו אביו ואמו, ואחד – שקוראים לו בני אדם; ואחד – שקרוי בספר תולדות ברייתו". ובנוסח אחר (תנחומא, ויקהל, א), כך סיומו של המדרש:ב""ואחד – מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולם – מה שקונה הוא לעצמו". לאחר ששקל וטרח בדבר, ביקש השופט אלון לפשר בין החולקים, הורה על מתן ביטוי הן לשמו של הנפטר כפי שנקרא בשעה שנכנס לבריתו של אברהם אבינו, הן לשם שנתנה לו אהבתו, וחתם בדברים נרגשים על גדולתה של עשיית הדין שמביאה לידי שלום. ללמדנו, ש"שם" ו"שלום" – ראש ואחרית אחת להם, וב"עזרת השֵם" – יוכל אדם מישראל לשמור על זהותו, כמו גם על זיקתו לעם ששם ה' קורא עליו.
(שמות תשעה)