את מי מותר לקלל?

"לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִ֥י ה'". לפי זה, האם מותר לקלל אדם שאינו חרש? ומדוע דווקא חרש, הלא ממילא הוא אינו שומע? על בסיס הפרשנויות הרבות לפסוק זה אנו למדים רבות על ניסוחי התורה. הניסוחים המקראיים פשוטים ומורכבים כאחד. הם עוסקים ברובד הנגלה וברובד הנסתר בד בבד. ביודענו את מקורם האלוקי אנו מאותגרים לגלות את צפונותיהם. בתהליך הגילוי אנו נחשפים לעומקים בלתי נתפסים של כוונות ומשמעויות. סקירה רק של מדרשי חז"ל בנדון משאירה אותנו פעורי פה באשר לכוונים, הגוון, המקוריות והעומקים של הדרשות.

מכנה אחד משותף לכולם- לכל המדרשים יש במה להיאחז, או ברמה של מידות דרש (לאגדה ולהלכה) או ברמה של אסמכתא. אין מדובר רק על טקסט מכיל שהוא גבול תחתון לפרשנות, אלא על אחיזה הרמנויטית של ממש.

פעמים אנו נחשפים ל'מדרשים מודרניים' עכשוויים לפסוקים  אלו, במיוחד במדרשות השונות שצצות בכל פינה (כן ירבו), המציעים פרשנויות הנשמעות 'הזויות' או מנותקות מן הטקסט. בתגובה ראשונה יאמרו אלו האמונים על מדרשי חז"ל כי מדרשים אלו הם פרי מוחם הקודח של הדרשנים ואין בינם ובין הטקסט מאומה. אני מציע לכולנו במקרה זה לקחת אוויר ולהירגע.

כך לדוגמה מצאתי פירוש מדרשי מודרני הנראה לכאורה מנותק מן הפסוק באחת מן המדרשות הללו: "הבעיה אינה החרש, הוא ממילא אינו שומע. התורה בכלל מדברת על זה שאינו שומר את פיו ולשונו, כמו רוב הטוקבקיסטים ברשתות החברתיות. הוא גורף לייקים בניסוחיו אבל פוגע בנפשו".!! האם לכך התכוונה התורה? אתמהה!

או אז מצאתי כי אלו הם ממש דברי הרמב"ם – "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר [הכתוב] שלא יגיע נפשו [של המקלל] לנקימה ולא ירגיל לכעוס…", (ספר המצוות לרמב"ם, מוסד הרב קוק, תשמ"ח – 1989, עמ' שעה). לאחר עיון בדברי הרמב"ם מתברר כי הפרשנות שהוצעה, לא רק שנאחזת בטקסט, אלא היא כמעט פשוטו של מקרא, (אף שזוהי סוגיא סבוכה, מהוא 'פשוטו של מקרא'?).

שני רבדים 'פשוטים' כבר נחשפו לפנינו. תוך שימוש ב'קל וחומר' כמידת דרש, אנו למדים כי אנו מצווים לא לקלל חרש שאינו שומע ו'קל וחומר' כל אדם השומע באשר הוא. מכוון משלים אנו למדים כי פוטנציאל הפגיעה מצוי דווקא אצל המקלל. ועוד לא התחלנו לדון במדרשי חז"ל.

(אחרי-קדושים תשפ"א)