אהבה בימי שגרה

שלוש המילים הקובעות את "הכלל הגדול בתורה": "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מעלות שלוש תהיות גדולות: ראשית, מה טיבה ומה מהותה של האהבה עליה מדובר בפרשה? שנית, אהבה היא לכאורה רגש, וכיצד ניתן לצוות על רגשות, וכי האדם שולט ברגשותיו? שלישית, איך אפשר לדרוש מן האדם שיאהב את זולתו כפי שהוא אוהב את עצמו?

התשובה לכל השאלות הללו נעוצה ביסוד מרכזי בתורת ישראל, לפיו העיקר הוא המעשים. כאשר הגיע אותו נוכרי מפורסם לפני הלל, וביקש ממנו: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", הלל גיירו, ואמר לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור" (שבת ל, ב). הלל הבין שאותו נוכרי רוצה לדעת מהו העיקרון הבסיסי המכונן של היהדות, מהי הרגל האחת שעליה עומדות כל מצוות התורה (כלי יקר והמהרש"א). עיקרון זה היה, בעיני הלל, הבאת רעיונות התורה ומצוותיה לכלל יישום מעשי. הלל גיירו, מתוך הבנה שאם הנוכרי יהיה מוכן לאמץ את דרך החיים התורנית שמחייבת ליישם את האמונות ועקרונות המוסר המופשטים בחיי המעשה, בוודאי הוא יהיה ראוי להסתופף בצל כנפי השכינה.

הלל עונה לנו על רגל אחת על שלוש שאלותינו. שאלנו: "מה זאת, מה זאת אהבה?" והלל עונה: אכפתיות כלפי האחר הבאה לידי ביטוי במעשים. שאלנו: כיצד ניתן לצוות על רגשות, והלל מסביר לנו שהמצווה "ואהבת" לא מצווה על רגשות, אלא על מעשים. על שאלתנו: כיצד אפשר לדרוש מאדם לאהוב את האחר כשם שהוא אוהב את עצמו, עונה הלל  שבכך שאינך עושה לחברך את ששנוא עליך, אתה מתנהג כלפיו כפי שאתה מתנהג כלפי עצמך. מדברי הרמב"ם עולים בברור ההיבטים המעשיים של המצווה שמתבטאים בדרך בה אדם מדבר על חברו, חס על ממונו ומכבדו (הלכות דעות ו, ג), וניתן לצפות מכל אדם שימנע מחברו נזק ולזות שפתיים, וכל פגיעה נפשית ורגשית, כפי שהוא טורח למנוע כל אלה מעצמו.

אכן, כשהלל דיבר על מניעת הרע מהאחר, ולא על עשיית טוב, הוא הצביע על רף מינימלי של אהבה, שהתאים לנוכרי שעמד מחוץ לשערי היהדות. האהבה האידיאלית אמורה לבוא לידי ביטוי באופן חיובי ופרו-אקטיבי שדורש: מה שאהוב עליך – עשה לחברך. מסורת המוסר היהודית מדברת על כך שמהותה של אהבה היא נתינה, וזו מתבטאת במעשי חסד שעושה אדם עם חברו (רמב"ם, הלכות אבל יד, א). האוהב רגיש לצרכיו של מושא האהבה, ורוצה להעניק לו מכל המיטב והמירב שבאפשרותו לתת לו.

אחד ממורי החסידות, ר' משה לייב מסאסוב, סיפר שלמד רעיון זה מגוי שיכור שהתגולל עם חברו על הרצפה בכניסה לבית מרזח. הוא שמע אותו אומר לחבר: "אני מאוד אוהב אותך, חברי הטוב", והחבר השיב לו: "איך אתה אומר שאתה אוהב אותי אם אתה אפילו לא יודע מה חסר לי"… אמר רבי משה ליב: נכנס יין ויצא סוד האהבה: עיקרה של אהבה הוא לדעת מה חסר לאחר, ולעשות הכל כדי לתת לו את שחסר ואף יותר.

כשעם ישראל אותגר לפני שנה בחרדה מפני מגפת הקורונה שהתפשטה, הוא עמד בהצלחה  במבחן האהבה. ראינו כיצד בעתות צרה ומצוקה החברה האזרחית מגלה אכפתיות, דאגה וערבות הדדית, בהן באה לידי יישום מעשי תורת האהבה על רגל אחת. כל שנדרש מאתנו הוא להתמיד ביישום אהבת הרֵעַ גם בעתות שגרה.

(אחרי-קדושים תשפ"א)