תרבות ה'סמוך'

שעות של אסון ומשבר מגלות כוחות ותעצומות נפש גדולים שחבויים בתוכנו, ומציפות לעיני כל ערכי יסוד של שותפות גורל, חסד, נתינה, אחדות וערבות הדדית, ואהבת ישראל במובן הפשוט של המילה. החיבוק הגדול, ההירתמות הציבורית, התור הגדול לתרום דם, וה'ביחד' הישראלי המתאבל, כל אלו הן נקודות אור של נחמה בתוך חשכת האסון.

ואחרי כל זאת-  מעבר לעצב, לכאב ולזעקת הנשמה של כולנו מול המראות, התמונות והסיפורים, האסון מצריך אותנו לחשבון נפש נוקב ואמיתי. את כ ו ל נ ו. ללא יוצא מהכלל. חשבון נפש אישי, חברתי ולאומי.

האומנם  'יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ'???

תרבות ה'חפיף', ה'סמוך', ה'פרטאצ' והחלטורה, ה'יהיה בסדר', ה'קומבינות', קריצות העין, הפוליטיקות וכדומה סובבת אותנו בכל מקום- ברחוב, בכביש, בנהיגה, בתורים, במילואים, בעבודה, במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי. כאשר ב"ה לא קורה כלום, אנו מחייכים לעצמנו ולסובבים, טופחים לעצמנו על החזה ואמרים- 'אתם רואים? לא קרה כלום, אמרנו לכם שיהיה בסדר…'

עד שהכל קורס תרתי משמע, ומגלים 45 גופות וששום דבר בעצם לא בסדר.

כמה משאבים אנחנו משקיעים להציל חיי אדם. כמה כוחות אנו משקיעים בלהביא ילדים לעולם ולגדל אותם באהבה ובביטחה, ובאיזו קלות, ורשלנות פושעת חיי אדם נגדעים סביבנו. זה בלתי נתפס.

אסור לנו לתת לאסון נוראי שכזה לעבור לסדר היום. וכך לשונו של הרמב"ם: "כל מי שאפשר בידו למחות לאנשי ביתו ולא מיחה- נתפס [אשם ונושא באחריות] על אנשי ביתו. באנשי עירו- נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו- נתפס על כל העולם כולו".

מילותיו של הרב פרופ' יהונתן זקס על המילים הללו זועקות לשמים- "אנו אחראים על מה שהיה בידינו למנוע ולא מנענו… כולנו אזרחים ברפובליקה של האמונה ושאחריות אינה דבר שאפשר להניח לפתחם של ממשלות ונשיאים, אלא היא שייכת לכל אחד מאיתנו, ירצה או לא ירצה, שומרי אחינו אנחנו…כולנו נקראים להיות מנהיגים… מנהיגות היא קבלת אחריות, על כן אם כולנו אחראים איש לרעהו, כולנו נקראים להיות מנהיגים, כל אחד בחוג השפעתו…"

עשרות ומאות אלמנות, יתומים, הורים ואחים שכולים ושבורים דורשים מכולנו בצדק חשבון נפש ולקיחת אחריות. כדי שלא נעמוד חלילה בעתיד שוב מול יתומים ואלמנות- על כולנו, ובמיוחד על בעלי התפקידים הנושאים באחריות, שליחי הציבור שבדיוק לשם כך נבחרו- לתת ביטחון לציבור ששלח אותם- להפוך כל אבן, לחקור כל דבר, להתמודד מול האמת הנוקבת ביותר, ולשלם מחיר.

רק כך יש סיכוי למנוע את האסון הבא. כל טיוח אחר, כל חיפוף או קריצת עין או שיקול פוליטי כזה או אחר בחקירת האירוע הזה, כל ויתור לנושאים באחריות מלשלם על אחריותם- תגרום חלילה לאסון הבא.

ימי האבל והיגון הללו הם הזדמנות לשעות קדושות של אחדות בהם העם כולו עוטף בכאב ובאהבה את המשפחות השכולות ואת הפצועים, והם גם זמן לזעקה גדולה של כאב וצער, וזעקה גדולה של מחאה למנהיגות. אין זכויות בלי חובות, אין שררה בלי דין וחשבון, אין מנהיגות בלי אחריות.

דם אחינו זועק מן האדמה ותובע מאיתנו למחות, לזעוק, לדרוש, ולתקן. את עצמנו, את משפחתנו, את הקהילה, העם והמדינה, כדי שלא נעמוד שוב חלילה מול שורות של גופות נרכין ראש ונשאל- האומנם "יָדֵינוּ לֹא  שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ???"

(בהר בחוקותי תשפ"א)