לא תבואי שישי שבת…

לפעמים הגדרות הן לא בדיוק מה שאנחנו חושבים שהן. לפעמים זה מרגיש שאנחנו חיים בתוך כמה יקומים, כמה מטריקסים מקבילים ורק יחידי סגולה מסוגלים באמת לראות את הצנטריפוגה הקיומית הזאת ולהבין.
עכשיו אתם בטח מרימים גבה – לשם מה כל הפתיחה החגיגית והבומבסטית הזאת?
ובכן יקיריי הקוראים, כל זאת כדי שתנשמו, תירגעו ותתנו "ספייס" לאנרגיה טובה, לפני שאני הולכת לדבר אתכם על טומאה.
בפרשה השבוע מדובר על דינים העוסקים בטומאה, בנשים לאחר לידה ובמצורעים.
רק מעצם המחשבה שאני כותבת את שני המקרים הנ"ל באותו המשפט, אני חוטפת חום וסחרחורת קלה, שלא לומר התקף מגדרי מגרד שגורם לי לרוץ ולקחת כדור אנטי-שוביניזם.
אבל מה לעשות, בפרשה כתוב במפורש כי אשה טמאה תצא מחוץ למחנה למספר ימים, תלוי אם ילדה זכר או נקבה (רגע, תנו לכדור להשפיע…), וכך גם המצורעים, מנודים מחוץ למחנה עד שהכהן ייתן אבחנה רפואית רוחנית מדוקדקת, יערבב כמה מוצרי צריכה בסיסיים ויטהר את המצורע.
אני כמובן כותבת בציניות ובכלליות, אבל הנושא הזה נוגע בי, והוא גרם לי לעצור ולחשוב.
אולי בכלל הטומאה באה לשרת אותנו כבני אדם? אולי יש לה תפקיד? הרי אין שום דבר מיותר בחיי העם היהודי, אז מהם בכל זאת יתרונותיה של הטומאה?
ואולי האמת הבלתי נגלית היא, שאדם טמא הוא בעצם אדם שזקוק לשקט, למנוחה, לסופשבוע בסיני, רחוק מהציוויליזציה ומהשגרה הלוחמנית, הוא זקוק לרוגע, לשתיקה, לאחלמה.
אשה לאחר לידה זקוקה לאינטימיות שלה, לזמן להחלים, למרגוע.
המושג 'מחוץ למחנה' יכול לפעמים להתפרש גם כ"בית הבראה". אנחנו אמנם מדמיינים אוהל נטוש בחולות, אבל אולי הכוונה היא דווקא לבית קטן בערבה, אשר אליו הם יכולים לברוח על מנת לחזור לעצמם, לאט, ובזמן שלהם.
אז, כמו שכתבתי בהקדמה, לפעמים המציאות היא בעיניי המתבונן, ואם אנחנו הופכים את התמונה ופותחים את הראש, כמו בתוך מבחן רורשאך מסובך, אנחנו רואים משהו אחר.
אז לפני שאנחנו מסתכלים בעין עקומה, על כל אחת שאורזת מזוודה ומעבירה דרכון בנתב"ג בקצה המחנה, או על כל אומלל שנוטש את האוהל ופורש אל מעבר לגדר, כדאי שנבין שזה לא הם שמגורשים, אלא אנחנו, השאר, הטהורים (כביכול) – אנו הננטשים.
וכל זה כדי שהם יוכלו להחלים, לנשום, להירגע, להתאושש ופחות להתרגש, ואז לחזור אל המירוץ, אל השגרה המשוגעת, מתוך התנהלות יותר שפויה ורוגעת.
(תזריע תשעט)