זה דור דורשיו

תקיעת השופר של מוצאי נעילה ביום כיפור מתחברת אצלי בחיבור ישיר אל הצפירה ביום השואה וזו שבאה בעקבותיה ביום הזיכרון לחיילי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
אלו רגעים של קול דממה דקה, תקיעה וצפירה גדולה, רגעים של חסד וקדושה, הוד ורוממות.
בשיאו של היום הקדוש, עם סיומה של תפילת נעילה נשמע ברחבי העולם היהודי קול השופר שממנו שואב היהודי כוח עוצמה וכיוון לשנה כולה, כח לעלות גם כשהחיים מושכים למטה.
בכ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בעשר בבוקר, נשמעת ברחבי הארץ תקיעה גדולה המורכבת משישה מיליון קולות של שברים. באותן שתי דקות הגוף נמצא כאן בארץ, אבל הנשמה ואיתה הדמיון טסים שועטים ביעף ממגדל הכניסה לבירקנאו אל מתחת לשער הכניסה באושוויץ, מתא הגאזים במיידאנק אל קרחת היער בלופוחובה, מבורות הילדים בז'ביליטובסקה גורא אל יער האבנים בטרבליקה. שתי דקות צפירה, וששה מיליון יבבות קטועות.
שתי דקות הקדושה הבאות הן שתי דקות הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה והטרור. לא משנה איפה – בבית העלמין מעל הפרחים הטריים שהונחו על קבר החבר, בכביש גהה בדרך הלוך או חזור, בהרצאה בכיתה או בטקס בתיכון, התפאורה משתנה אבל העוצמה היא אותה עוצמה.
שתי דקות של קדושה. העולם עומד מלכת. גם השמש בהר הרצל עוברת לדום ומכתיפה את נשקה לשתי דקות. כוכבי היום שמעל קרית שאול נראים כעומדים עוטי מדים בטור ומשמיעים מטחי כבוד חרישיים.
שתי דקות של אחדות מופלאה. רבבות רבבות על יד הקברים בדממה מוחלטת. (גם אם השנה, באופן חריג בגלל הקורונה
נמנעה הזכות להגיע פיסית למקום ביום הזיכרון, אך הלב של כולם היה שם) חבוקים. דומעים. אמהות שכולות ממלחמת יום כיפור ועוד לפני, עם אלמנות צעירות של מלחמת לבנון השנייה ועוד אחרי. דמים בדמים נגעו.
שתי דקות של תפילת נעילה ישראלית. לפני שהמסדר יעבור שוב לנוח, לפני שנחזור שוב לחולין ולמריבה בכניסה לחניה או בתור בסופר, לפני שנחזור להיות דתיים וחילוניים ימניים ושמאלנים, לפני שנחזור להיות ישראלים כל כך- עוד שתי דקות הכי ישראליות שיש, הכי קדושות שיש.
תקיעה וצפירה אחת גדולה היא התקיעה הגדולה הזו שתחילתה במוצאי יום הכיפורים וסיומה באחת עשרה ושתי דקות. תקיעה גדולה שלפניה שברים ותרועה ולאחריה שברים ותרועה. ובין לבין השברים שבחיינו, ובין לבין התרועות שבחיינו, נמשכת לה מהאין סוף אל הנצח צפירת חיינו.
כמה טוהר ונקיות יש באותם רגעים יהודיים וישראליים של חסד. הפנים הישראליות נראות אחרת. נינוחות יותר. קשובות יותר. סובלניות יותר. אדיבות יותר. יהודיות יותר.
כמה אמת היסטורית יש באותן חמש דקות שנתיות של חסד. אמת על עם הלוחם על חייו וזהותו, על קיומו ועל תרבותו, על מולדתו ועל ארצו.
כמה עוצמה פנימית בוקעת ועולה מאותם דקות וקולות. עוצמה הנותנת עומק, מרחב, תוכן ומשמעות לשאר 525,595 הדקות בשנה.
כמה אחדות. כתף אל כתף בבית הכנסת בזמן נעילה. כתף אל כתף על הדרגש המצחין בצריף במחנה. כתף אל כתף תחת האלונקה במסע שלא נגמר. כתף אל כתף אל מול האבנים הדוממות, המכוסות בדמעות ובפרחים.
מתוך כך, יוצאים אל התקיעה הגדולה של יום העצמאות. מי שחלם עוד מתגשם לו החלום. בעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת, בפה מלא תפילה ובכרס מלאה מנגל, בשחצנות ישראלית מחוספסת המכסה על נשמה עדינה ולב יהודי רגיש, אנו ניגשים אל המראה ורואים בה את עצמנו. כלל ישראל תש"פ.
"זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה."
(אחרי מות תשפ)