מבחן בתאווה ובהתאפקות

השלו המקראי מזוהה ללא ספק עם העוף הידוע בשם זה בימינו (Coturnix coturnix) והוא נפוץ כמעט בכל העולם הישן. לשלו מסורת זיהוי וכשרות רציפה ופעילה ברבות מקהילות ישראל במזרח ובמערב. גם סיפור נדידת השלו, לכידתו ואופן אכילתו מתאימים לתיאור המקראי.

הרמב"ן העיר כמה פעמים, שבניגוד למן שהיה בבחינת פלא גדול מאד, הרי שתופעת השלו הוא כדרך מנהגו של העולם (לשמות טז, ו; במדבר יא כ). אולם אין דרכה של התורה להתעכב באופן כה מפורט בתיאורי טבע, ריאליה והוויות החיים, אלא רק כאמצעי להעברת המסר האלוקי. גם הזיקה של הופעת השלו עם המן הניסי, מעידה שהיה כאן שינוי מסוים בטבע בתזמון ובמיקום של נדידת השלו.

על פי התיאור המקראי, השלו הופיע בכמויות גדולות בזמן נדידת האביב ולא במועד הרגיל של נדידת הסתו. יתירה מזאת, השלו הופיע באזור מדבר סין ומדבר פארן, כנראה באזור דרום סיני, ובכל מקרה לא בציר הנדידה הקבוע דרך חופי צפון סיני. יוצא אפוא, שנס השלו היה כפול, הן במקום והן במועד. יתירה מזאת, השלווים, לפחות בתיאור ספר שמות, הגיעו בערב (טז יג) ולא עם בוקר.

ממה מתו בני ישראל ?

בתורה מסופר שעם ישראל אסף כמויות גדולות של שלו, והנה כאשר הם החלו לאכול, הקב"ה  היכה בהם 'מכה רבה מאד' (במדבר יא לב-לג). אין הכתוב מפרט כיצד ה' מכה את המתאוננים. להלן נציע פירוש, שבני ישראל מתו מהרעלה, כתוצאה מאכילת השלו, שהקב"ה מביא להם. ממבט ראשון, דומה שפירוש זה נשמע מוזר ואף לכאורה רחוק מפשטי המקראות, אך כפי שנראה בהמשך, דווקא פירוש זה קולע לפן המוסרי אותו הכתוב מבקש ללמד.

עדויות קדומות מצביעות על כך שבשר השלו נחשב בנסיבות מסוימות לרעיל. כך כבר מתארים אריסטו ומאוחר יותר אברבנאל לתורה. תופעה זו ידועה גם בימינו, למשל בהרעלת צוות אניה בים התיכון בשנת 1980 בה מתו כמה אנשי צוות. הרפואה המודרנית מכירה את תופעת ההרעלה משלוים, והיא ידועה בשם Coturnism הנגזר משמו המדעי של השלו ((Coturnix. מניתוח הנתונים עולה שבשר השלו הוא רעיל בעיקר בנדידת האביב ורק לעיתים רחוקות בסתו.

הסבר זה  מעלה תהייה קשה מאד; מדוע הקב"ה הביא לבני ישראל שלוים, שמהם בסופו של דבר הם מתו. למרות תלונותיהם, היה לו לקב"ה לקיים את דבריו ולהעניק להם בשר כפי שביקשו (במדבר יא יט-כ) ?

ההסבר קשור לריאליה הקשורה לאכילת השלו. מסתבר, שכאשר הבדואים ציידי השלווים לוכדים את השלווים, הם אינם אוכלים אותם מיד,  ביודעם שבשר השלו שזה עתה ניצוד טעמו קשה ומר, כנראה בשל הרעילות שהצטברה בבשרו. רק לאחר מספר ימים הרעילות שהצטברה בבשר השלו מתפרקת ונעלמת. דבר זה אפוא מסביר מדוע בני ישראל מתו באכלם את השלווים:

"וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד "(במדבר יא לב-לג).

לפי הפירוש שאנו מציעים כאן, בני ישראל מתו בשל תאוותם, ואת מיתתם את גזרו על עצמם, בכך שלא יכלו לשלוט ביצריהם ולא התאפקו ואכלו את הבשר מיד, "טֶרֶם יִכָּרֵת", לפני שהרעילות פגה ונכרתה מהבשר. יתירה מזאת, כפי שכבר אברבנאל העיר, הם לא הסתפקו בכמות בשר המספיקה לקיומם, אלא המשיכו להלעיט את עצמם בכמויות גדולות שלא לצורך ובכך רמת הרעילות הפכה למסוכנת.

המקרא בא ללמדנו, שכל הדרישה לבשר הייתה מיותרת ולא מוצדקת ('ועתה נפשנו יבשה'), שהרי היה להם צאן ובקר לרוב ואת המן ('והיה טעמו כטעם לשד שמן'). דרישתם לבשר נבעה לא מתוך צורך קיומי אמיתי אלא מתוך תאווה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהמקרא מזכיר לא פחות מחמש פעמים את הפעל תאו, שמלווה את סיפור את נס השלו מתחילתו ועד סופו: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה… ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים. מקברות התאוה נסעו העם חצרות" (במדבר יא). וכן חוזר מוטיב התאווה בספר תהילים:"ויאכלו וישבעו מאד, ותאותם יבא להם. לא זרו מתאותם, עוד אכלם בפיהם, ואף אלקים עלה בהם, ויהרג במשמניהם ובחורי ישראל יכריע" (עח כט-לא).

סיפור נס השלו הוא דוגמה יפה שבאמצעותה ניתן להמחיש כיצד מחקר מדעי מאיר את הסיפור המקראי, הן מהצד הריאלי והן מהצד הניסי. בכך הוא מאפשר לנו להבין את הפן המוסרי והערכי לאשורו.

(בהעלותך תשפ"א)