יש תלונה ויש תלונה

לאחר חניה ארוכה ליד הר סיני, ולאחר בניית המשכן, פותחים בני ישראל במסע ארוך שיסתיים רק לאחר כמעט ארבעים שנה. הם נראים כעם מסודר ומאורגן שיודע היטב לאן פניו מועדות. "ויסעו מהר ד' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. וענן ד' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" (במדבר י', לג). ברם, טרם שכחנו את המסע הראשון ממצרים להר סיני. כנגד "ויסעו מהר ד' דרך שלשת ימים", קראנו  "ויסע משה את ישראל מים סוף… וילכו דרך שלשת ימים".

בשני המסעות תלונות ומפגש עם אויב חיצוני, מים ובשר, עמלק וכנעני. במסע הראשון- "ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע, כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות ט"ז, ג). במסע השני, זה שבפרשתנו-  "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם: את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים .ועתה נפשנו יבשה אין כל" (י"א, ד-ו).

על אף הדמיון שבתלונות, הן שונות במהותן. יש תלונות ויש תלונות. המתלוננים במסע ראשון הם בני ישראל ואילו המתלוננים במסע שני הם האספסוף. במסע ראשון קיים מצב אמיתי של רעב, במסע שני הבעייה אינה רעב אלא הרכב המזון. לא קיימת לדידם חוויה גסטרונומית מספיקה באכילת המן.  זו ודאי אינה תלונה מוצדקת שהרי-  "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח… והיה טעמו כטעם לשד השמן" (י"א, ז-ח).

ומה כמעט שובר את משה? דווקא אוסף התלונות השני. יש לבחון את אופי התלונות על רקע מצבו הרוחני של העם. עם של עבדים הזועק למים לאחר מרדף מתיש במדבר הוא עניין מובן הזוכה למענה אלוקי נטול כעס. לא כן קובץ התלונות השני. מעט אנשים בעלי תאווה וחסרי כבוד יכולים לגרום לדמורליזציה של עם שלם. תקשורת לא אחראית יכולה ליצור רושם מוטעה שאינו מייצג אפילו חלק קטן מאוד מן העם. למנהיגות, ותהא חזקה ככל שתהיה, קל יותר להתמודד עם טענות אמת של כל העם מאשר עם טענות שקריות של חלק קטן וקולני של העם. אפילו המנהיג הנערץ כמעט ומרים ידיים והוא עצמו מתחיל להתלונן.

(בהעלותך תשפ"א)