אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
אחת המידות המרכזיות שחסרונן זועק מכל עבר היא מידת הענווה.
תרבות שלימה התפתחה בעולם – מפוליטיקאים ועד סלבריטאים, תרבות של הערצה ואלילות, יועצי תדמית ותקשורת, של כוחנות ואגו, של מוחצנות והרבה אני ואני- והענווה ניצבת לה מבוישת בצידי הדרך, כמצרך ללא ביקוש.
וכאילו מהעבר השני של העולם, ניצב משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי, זה שהנהיג את העם בשעותיו הקשות ביותר, והצליח להוציאו מגלות מצרים, להביאו למעמד הר סיני ולהנהיגו במדבר 40 שנה בתנאים הקשים ביותר עד מפתנה של ארץ ישראל. את האיש הזה מכתיר הקב"ה בתואר הגבוה ביותר שנותן אלוקים לבן אנוש " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
ענווה היא התובנה הגדולה שאתה משרת רעיון ואנשים, ולא הם משרתים אותך.
ענווה היא היכולת וגדלות הנפש להקשיב, להודות בטעות, לתת מקום גם לאחר. ענווה אמיתית ממלאת את האדם עוז ותעצומות מכיוון שהיא איננה באה לשרת את האגו שלו, אלא את הערכים והאידאות. ענווה אמיתית נובעת מתודעת שליחות גדולה.
עולם ללא ענווה הוא עולם חסר. עולם ללא ענווה הוא עולם בו הציניות שולטת, המניפולציה מתמרנת, התקשורת חוגגת, והנשמה מתייבשת בבחינת- 'ועתה נפשנו יבשה …'.
כל כך התרגלנו לתרבות, לעולם ולקודים של שואו ופוזה, של שטחיות ופלקטים, של אגו וכוחנות, וכמעט שכחנו שאפשר גם אחרת. שיש עוד משקפיים שאפשר באמצעותם להסתכל על העולם- משקפיים של ענווה, שהם הרבה יותר עוצמתיות וחזקות ממשקפיים של אגו.
בטווח הארוך- מנהיגים שהותירו חותם של אמת ולטווח ארוך על המציאות- הם אלו שמידת הענווה נכחה בעולמם, והייתה חלק מהותי מאישיותם.
זה לא שבגלל מידת הענווה הם ויתרו לכולם והיו רכים או פראיירים. חלקם היו דעתנים וקשוחים, וניהלו מלחמות חורמה, כמו משה רבנו מול פרעה במצרים, למשל. אלא שמה שהנחה אותם לאורך כל דרכם הייתה תחושת ותודעת השליחות והאחריות, שנבעה מתוך מידת ביטול האגו האישי, ומידת הענווה שהיא הנותנת כוח להיצמד למטרה ולדבוק בערכים.
אילו היינו מפרסמים מכרז על מועמד להנהיג את ישראל ולהוציאו ממצרים, משה רבנו לא היה זוכה שאפילו נתחיל לקרוא את קורות החיים שלו. הוא לא היה עונה לשום קריטריון במכרז. לא כריזמטי, לא דובר רהוט, ללא ניסיון מנהיגותי מוכח, לא צמח עם החבר'ה, ללא השכלה תורנית, וכן הלאה חסרונות. מזלנו שבראש ועדת המכרזים עמד הקב"ה ולא אנחנו. מזלנו שהקריטריון שעמד בפני הקב"ה היה התבטלות מוחלטת, תודעת שליחות גבוהה, איכפתיות ורגישות לצדק ולאמת, ומעל לכל, ולפני הכל, ואחרי הכל- ענווה גדולה. משה אמת ותורתו אמת, וענוותנותו אמת.
בעלמא דשקרא שלנו, אנו בוחנים מנהיגים ביכולת הדיבור והניהול, בכריזמה, במתק שפתותיהם והבטחותיהם, וביכולת התמרון והמניפולציה הפוליטית שלהם.
אולי יהיה נכון לבחון מנהיגים מכל תחומי החיים גם בתכונה הזו – עד כמה מידת הענווה נוכחת בחייהם, באישיותם, ביחסם לאחר ובתהליכי קבלת ההחלטות שלהם, עד כמה הם חיים בעולם דמיוני וכוחני של 'אין עוד מלבדם', או באמונה תמימה ומוחלטת של 'אין עוד מלבדו'.
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
(בהעלותך תשפ"א)
