כוחות של סדר ושל תוהו נאבקים ביניהם בעולם. הללו שואפים ליצור, לבנות ולשכלל, והללו מנסים להרוס, להחריב ולערער. אבל לא תמיד ברור מי הוא מי.
קחו למשל את המאבק שלנו מול הערבים. מי כאן מייצג את הסדר ומי את התוהו? לכאורה פשוט שאנחנו שואפים לסדר וקדמה, ואילו האויב הערבי מעוניין לזרוע הרס ומוות, ואם כן הוא מייצג את התוהו. אבל מנקודת מבט אחרת, הדברים הם שונים. העולם המערבי, ממנו אנו מושפעים כה רבות, נמצא בתהליך ממושך של אובדן זהות, ערכים ושפיות. רעיונות עוועים שונים מערערים את כל הזהויות היציבות – את הלאום, המשפחה, הקהילה ואפילו המין, ומציגים במקומם תהו ובהו שאין בו מקום לשום אמת. כל ניסיון לקבוע אמת או ערכים מתפרש כנובע ממאבקי כוחות ושליטה, כל זהות נתונה לבחירתו האישית של האדם, וכל העולם כולו אינו אלא נשף מסיכות מטורף וחסר תכלית. בארצות הברית ובמקום נוספים השיגעון הזה כבר מתבטא בצורות אלימות שונות ומוביל לרדיפות וחרמות, וגם פה בארץ כבר אפשר לראות סימנים לכך. עולם הולך ומשתגע.
ואז מופיעים דווקא הערבים כאי של יציבות קבועה ובלתי משתנה. הם תוקפים, נלחמים ופוגעים כאילו לא עברו מאה שנים מאז מאורעות תרפ"א. שתי מלחמות עולם, נחיתה על הירח וכל חידושי הטכנולוגיה, המחשבים, האינטרנט והסלולר, לא שינו אותם כלל. החברה הערבית שומרת על ערכיה, על האידיאלים והמסורת שלה, על תרבותה ושאיפותיה – מעוותים ככל שיהיו. והאגרוף הזה של ודאות ויציבות נשלח אל תוך פרצופו המופתע של העולם המערבי, השרוי בהזיות הבלבול שלו, ומבהיר שלו שהמציאות לא ממהרת לשתף פעולה עם דמיונותיו.
ולמרות הכאב של המכה, טוב שהיא מגיעה כדי לעורר אותנו. כאשר מופיע אי של יציבות בים הסוער, אפשר להתאחד סביבו ולבנות עליו מבנים מוצקים יותר. ככל שיהיה ברור יותר לכולנו מהי המציאות, מי האויב ומה הוא רוצה, נוכל לגבש מחדש את הערכים והשאיפות שלנו בתגובה לכך. אין עוד מקום למכבסות מילים ולסיפורים "מורכבים" שמנסים להתחמק מהמציאות הפשוטה. המיתוסים והאתוס שעליהם גדלנו נותנים לנו את הכלים להתמודד מול מצבים מוכרים כאלה, שכאילו לקוחים מתוך העבר. בזכות הוודאות של האויב, נוכל למצוא את הוודאות שלנו.
(בהעלותך תשפ"א)