שירַיִם שלא כדאי להשליך

"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות, א', ב')

השבוע אבקש לעמוד על מלה אחת במשנה. כזו הנקראת לעיתים בהיסח הדעת ואינה זוכה לשהיה ולבחינה: "שירַיִם".  שמעון הצדיק, אומרת משנתינו, היה: מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה".

על פי מילון אבן- שושן, משמעות המילה שירַיִם, היא: שארית- מה שנשאר מאיזה דבר שהוא, וגם- שריד.

מבחינה פסיכולוגית, יחסינו לשאריות הנו על פי רוב שלילי. אנו רואים בנשאר חלק, שאינו מהותו ועיקרו של ה"דבר" השלם, ספיח, שנותר מיותם על רצפת העריכה. באופן זה אנו מתייחסים לשאריות אוכל, לשאריות בדים, לנתונים שלא נכללו במאמר מקצועי, ולפעמים גם לאנשים.

משנתנו, ובמידה רבה היהדות ככלל, מציעה מבט שונה, ואף – הפוך, במילה "שירַיִם", בזהותה בה דווקא "אבן הָרֹאשָׁה".

אבן הָרֹאשָׁה הנה החוליה העליונה בקשת הבנויה באופן מסורתי. מדובר בלבֵנה המונחת אחרונה, נועלת את הקשת ומעניקה לה את יציבותה. בהשאלה, ניתן לומר כי שמעון הצדיק שימש אבן הראשה עבור הכנסת הגדולה כולה, בחתמו ובהעבירו את ה DNA, המסר של אנשיה, לדורות הבאים.

ארבעים שנה שימש, שמעון הצדיק, כהן גדול בבית המקדש השני והיה עֵד בחייו להסתלקות הנבואה. בין הסיפורים המיוחסים לו, כלולה פגישתו עם המצביא אלכסנדר מוקדון, כאשר האחרון השתחווה לפניו וביטל בעבור צדקותו את גזירת חורבן המקדש (יומא, סט ע"א).

לא בכדִי, דברי שמעון הצדיק המובאים במשנה שלנו, עוסקים ביסודות העולם (בהם נדון בשבוע הבא). מי שחי בדור המעבר בין תקופת הנביאים לתקופת הזוגות והתנהל תחת שני סוגי שלטון -הפרסי והיווני, מסוגל להעניק פרספקטיבה ושער רוחני יציב לבאים אחריו.

חיינו אינם משוואה מתמטית הרמונית. ושאריות – כך אני לומדת, נושאות עמן מטען יקר ובלעדי, שהתעלמות ממנו ו/או השלכתו ככלי אין חפץ בו, עלולה לפגוע בחברה כולה.

כוויטמינים העצורים בקליפות פירות וירקות וכאבני ראשה, כך הורינו, סבינו ומורשתנו. הקשבה והטמעת תובנותיהם בסיפור החיים הלאומי והפרטי של כל אחד ואחת מאתנו, יאפשרו לנו להתמודד עם המציאות באופן בוגר ומפוכח ולהבין מעט יותר אודות מהותן של תורה, עבודה וגמילות חסדים.

(בהעלותך תשפ"א)