שש אחרי המלחמה
ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ נעמדו מול המצלמות, במסר משותף לאזרחי המדינה, עם סיום מבצע 'שומר החומות'. לא ששמענו דברים שלא ידענו, אבל כנראה הם ייחסו חשיבות ל'תמונת הסיום'. אולי בגלל הרגשת החמיצות של רבים, שישראל לא ניצחה את החמאס בנוק-אאוט כפי שניתן היה לצפות. מי שחסר לי באותה הצהרה לאזרחים, וכמובן לא דיבר אלינו, הוא מפכ"ל המשטרה. לא כדי שיסביר את המחדלים הגדולים שלה בכל הקשור לפרעות שהיו בערים המעורבות, אלא כדי שנחשוב, שנאמין, שקברניטי המדינה הבינו והפנימו שעם שוך המטחים מהרצועה, ישראל חייבת, כן, חייבת, להיכנס באטרף, בכל הכוחות, העוצמות, היצירתיות והתעוזה בפשיעה הערבית לגווניה. למשטרה אמור להיות חלק מרכזי בטיפול הזה, וניתן היה לצפות שמפכ"ל המשטרה, עם כל הביקורת שיש על תפקודו שלו ועל תפקוד הארגון בראשו הוא עומד, יתייצב גם הוא אל נוכח פני האומה באותו מעמד של סיום המלחמה, ויתחייב לפעולה נחושה עם אפס רפיסות אל מול העבריינים. כמובן, מטלה זו גדולה על המשטרה לבדה, ולשב"כ ולמשמר הגבול חייב להיות בה תפקיד מרכזי. הגחלים בערים המעורבות עדיין רוחשות, ופקודת המבצע חייבת להינתן במיידי. ברור, שמבצע נרחב לאיסוף כליי הנשק במגזר הערבי ייתקל בהתנגדות ומן הסתם יתפתחו גם מהומות, הפגנות, ואף ניסיונות פיגוע מירי. אבל אין ברירה. תקיפות, מעצרים של כל המעורבים בהחזרת נשק, הגשת כתבי אישום בלי הנחות ויד קשה של בתי המשפט. עפ"י דיווחי המשטרה, הם הפנימו ופועלים בהתאם. מהפרקליטות אין לנו ציפיות, והחלטתם השבוע להאשים את הפורעים הערביים בעבירות קלות ללא מניע לאומני, (עם הסבר מגוחך שהיהודי שהותקף לא נשא עליו סממנים יהודיים…), היא הרבה יותר ממקוממת.
טיפול בהלם
אפרופו תשומת הלב שהוקדשה לסוגיית הלומי הקרב, נוכח ניסיון ההתאבדות של איציק סעידיאן, שיהיה בריא, אמן. אין ספק, שמבול הטילים שנורו על עוטף עזה, אשקלון ואשדוד יותיר צלקות נפשיות בקרב רבים מהתושבים שם. מבוגרים וילדים כאחד. עפ"י נתונים של ער"ן, מתחילת המערכה בעזה נתקבלו אצלם כ-10,000 פניות בבקשה לסיוע נפשי, פי שניים מימי שיגרה. כל פנייה עשירית הגיעה מילד מתחת לגיל 17. מרבית הפניות היו של הורים מודאגים. חובת המדינה לסייע להם, כאן ועכשיו, להעמיד צי של פסיכולוגים ומטפלים לסייע להם במיידי, (על פי 'ידיעות אחרונות', שירותי בריאות הנפש הציבוריים קרסו לגמרי. זמן ההמתנה לפגישה עם פסיכולוג הוא בין חצי שנה לשנתיים. בעוטף עזה אין בכלל פסיכולוגים קליניים, התפתחותיים, רפואיים ושיקומיים של קופות החולים והנזקקים מופנים לבאר שבע, אשקלון או לנתיבות. רוב רובם של הפסיכולוגיים הפרטיים בדרום תפוסים מעל הראש ונאלצים לדחות 90% מפניות חדשות. במילה אחת; מחדל. בשתי מלים: עוד מחדל. בשלוש מלים: עוד מחדל נורא. על משרד החינוך לעבות כבר שלשום את מספר היועצות בבתי הספר ובגני הילדים תוך מתן כלים להן לאבחן ילדים עם תופעות המצביעות על חרדות וכדומה- ולסייע להם ללא דיחוי להשתחרר מהמועקות ומהחרדות ולחזור לעצמם. כמו כן על המדינה לתמרץ פסיכולוגים מהמרכז שיעבדו לפחות יום בשבוע בדרום. בטוח שיימצאו מתנדבים. גם ניתן לרתום פסיכולוגים שיצאו זה מקרוב לגמלאות מהשירות הציבורי וכוחם עדיין במותנם לסייע לתושבים בדרום. עניין של פיקוח נפש.
מאי חזית דדמך סומק טפיי?
ציוץ של אלמוג בוקר, כתב תאגיד כאן, תושב עוטף עזה:
"הסיפור כולו: בשעה האחרונה של המבצע מטוסי קרב חגו מעל שמי עזה. 50 מטוסי קרב באוויר. ההחלטה שהתקבלה: אם ישוגרו רקטות לאזור תל אביב, צה"ל יתקוף בעוצמה. היישובים בעוטף טווחו במשך שעה, כולל פגיעה ישירה במפעל ופצוע מרסיסים. ישראל לא הגיבה. טייסי הקרב פשוט צפו במופע של חמאס ולא קיבלו אישור להגיב. למה? כי לא ירו על תל-אביב". אפשר להבין את התסכול שלו ושל תושבי העוטף ואף להסכים עימם. לממשלה פתרונים. עיריית שדרות יצאה בקמפיין 'דין שדרות כדין תל אביב'. המבחן הבא יהיה ברקטה/בלון הראשון שייצא מעזה לכיוון העוטף. ביום שלישי צה"ל כבר עיבה את מספר מכונות כיבוי האש שלו באיזור. לקדם פניי רעה. אם נתניהו וגנץ יעמדו בדיבורם, שכל רקטה או בלון ייענו חזק ובאופן לא צפוי, אולי נצטרך להשתמש הרבה פחות במטפיי אש בעוטף עזה.
משהו חיובי
יש תקווה? חרף הכאוס המתמשך (רק בינתיים?) והחשש מהמשך מתיחות ויריבות בערים המעורבות, מגיחות פה ושם אלומות אור, שאופטימיסטים באופיים יכולים להיתלות בהן. בעיניים שלי, יש משהו מאוד סמלי בכך שכליה של יגאל יהושע הי"ד, שנרצח בלינץ' שביצעו ערבים בלוד, הושתלה בחולת כליות ערביה, וכך גם אבריו של הנער מוחמד כיוואן (17) שנהרג במהלך הפגנה בה השתתף באום אל פאחם, נתרמו ע"י משפחתו, וחמישה מבין שישה מאלה שקיבלו את אבריו הם יהודיים, על דעת משפחת התורם. דודו של מוחמד, ד"ר ראאד מחמיד: ״אנחנו משפחה שמאמינה בדו-קיום ואנחנו בוחרים בחיים – רצינו להציל חיים ללא הבדל דת גזע ומין". לא הכל שחור. כידוע, ההחלטה במי להשתיל את האברים היא בידי הרופאים על פי קריטריונים קשוחים של מצב החולה וסיכויי הקליטה של האיבר.
הפוליטיקאים לא יתעשתו
יו"ר מפלגת 'ימינה', נפתלי בנט, קיבל על עצמו שלא להתבטא פוליטית בזמן המלחמה, כולל לא לתקוף את הממשלה על מחדליה, לטעמו. יומיים לאחר שנכנסה הפסקת האש, השתחרר לו פוסט ארוך, שנראה כי רק חיכה לרגע שייצא לאוויר העולם. כמו פקק של בקבוק שמפניה בנפתח בבום גדול. ובפוסט, איך לא, תקף בנט את אי תפקוד הממשלה בשנה האחרונה, תקף את המינויים שמינתה, את השיקולים הפוליטיים שהינחו את התנהלותה, לא שכח לתקוף את פולחן האישיות של נתניהו, אך גם לא סגר במפורש את הדלת בפני ממשלה עמו. "גם היום, יש מספר אפשרויות להקים ממשלה, אם רק נסיר את החרמות ונבין את גודל השעה", כתב, והצד השני של המשוואה ברור לכל בר ביי רב. אבל אני "אהבתי" לא פחות את המשפט הבא בפוסט המאוד ארוך של בנט: "הפוליטיקאים לא יתעשתו עד שהאזרחים יכריחו אותם להתעשת". האם נפתלי בנט בכלל הפוליטיקאים האלה להם כיוון? הוא, פוליטיקאי שעבר ממפלגה למפלגה, ולעוד מפלגה, ומדיבורים על קואליציה עם גוש הימין לדיבורים ומגעים לקואליציה עם גוש השמאל, וחוזר חלילה, האם הוא- בנט עצמו- לא זקוק לכך שהאזרחים יגרמו לו להתעשת? אם להסתמך על מה שנקרא 'חכמת ההמונים' כפי שהיא מופיעה ברשתות החברתיות, כמו גם על הפרשנים הפוליטיים הרשמיים ואלה שמפרשים מטעם עצמם, בנט ומפלגתו נמצאים כעת בתחתית סולם התדמית וההערכה. ונזכור, רק לפני כשבועיים נראה היה כי הוא הכי קרוב לשבת בלשכת ראש הממשלה. עד שבאה ההסלמה הביטחונית וטרפה את הקלפים. איך שגלגל מסתובב.
מהות, לא רק סגנון
פסיקת בג"צ השבוע (ברוב 6 קולות מול 3 במיעוט) בעניין פשרת האוזר (על תקציב המדינה ההמשכי, שבסוף 2020 'נמצאו' 11 מיליארד שקל ובלבד שהממשלה לא תתפרק בהעדר תקציב) הרגיזה הרבה פוליטיקאים מהימין. הזעם המובן, לטעמי, הוא על ההתערבות, שוב ושוב, של בג"צ בפסילת חוקי יסוד (הגם שהפעם פסק הדין היה רק הצהרתי, כי העניין כבר אינו אקטואלי) וביכולת שנטל בג"צ לעצמו לבדוק כל חוק אם הוא בעיניו חוק יסוד או לא. בחרתי להביא בפניכם שתי תגובות. ח"כ איילת שקד, לשעבר שרת המשפטים: "'פשרת האוזר' היא קומבינה שלא הייתה צריכה לבוא לעולם, ועדיין בית המשפט חרג מסמכותו, בפסיקה מקוממת, המהווה צעד נוסף בהפיכה משפטית. ושוב, החלוקה בין דעות השופטים בפסק הדין לא מפתיעה ומעידה כאלף עדים על הצורך בהמשך מינוי שופטים שמרנים שישמרו על עקרון הפרדת הרשויות". ותגובתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ', לשעבר שר התחבורה: "'כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר'. בג"ץ מבטל חוק יסוד מבלי להניד עפעף. כן, אתם קוראים נכון – חוק יסוד! וכדרכו, בתחכום ובלי להרגיז יותר מידי ולקומם את הציבור. זו 'רק' התראת בטלות. אבל העיקרון נקבע. עכשיו בג"ץ יכול לבטל את חוק הלאום ולמעשה כל חוק שלא ימצא חן בעיניו. מכירים את הפרדוקס התיאולוגי (המדומה) האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? אז בג"ץ. הכנסת תחוקק פסקת התגברות והוא יבטל, תפצל תפקידי יועמ"ש והוא יבטל, תשנה שיטת בחירת שופטים והוא יבטל. 'שליט על' כל יכול. אז זהו שלא. הפתרון הוא פשוט – לא לציית לאבסורדים שלו. אין דרך אחרת. אין לבג"ץ ארנק או חרב. לנו, נציגי העם ושליחי הריבון, ברוך השם יש.", דברי סמוטריץ'. "לא לציית לאבסורדים שלו", קורא לנו סמוטריץ', מי שחשק בתפקיד שר המשפטים. חסרה רק ההתבטאות ההיא של חכ"ל מוטי יוגב, לעלות עם די-ניין על בג"צ. התבטאות שהתחרט עליה, יש להזכיר. קריאה לא לציית לפס"ד של בג"צ, היא אנרכיה בעיני. ושיהיה ברור. גם אני הקטן, שמשפטן אינני, סבור שנכון היה לו בג"צ לא היה מתערב בסוגייה דנן, ולו מהסיבה שהעניין כבר אינו רלוונטי כלל ועיקר. שופטי בג"צ מודעים, מן הסתם, לכאוס הפוליטי ולכך שבקרוב או שתהיה ממשלה 'מלאה' או בחירות חדשות, אז בשביל מה לטלטל את המערכת בנושא תיאורטי, כשזה לא הכרחי?! האם נכון ובעיקר חכם שבג"צ, כדי להביע סלידתו מהתרגיל שעשתה בזמנו הכנסת עם התקציב ההמשכי, תענה בצעד חריג ומקומם נוסף שלה? לא בטוח שזה חכם. ויש במי להיתלות. שלושת השופטים בדעת מיעוט, שלא הכשירו את ה'שרץ' של החלטת הכנסת דאז, אך סברו שאין טעם להיכנס לזה עכשיו. ועם כל זה, בעיניים שלי, קריאה של ח"כ, יו"ר מפלגה, שלא לציית לפסק דין של בג"צ, מעידה על הקורא אותה. אמנם הוא עומד בראש מפלגה הנקראת 'הציונות הדתית', ואני רואה עצמי שייך לציבור זה. אבל אותי, הוא ממש ממש לא מייצג.
(בהעלותך תשפ"א)
