עצמאות. יש ב"ה המון על מה להודות לקב"ה שהביאנו עד הלום, ולכל אותם שחלמו, התפללו, בנו, יצרו, פיתחו, קידמו, עמלו. יש להודות ולהלל על כל הטוב שיש. אבל אנחנו בני אדם, ובתחושתי הסובייקטיבית, לצד השמחה האמתית והמלאה על כל הטוב שיש, ויש, הכאוס הפוליטי מעיב משהו. אפילו מדאיג, משהו. אז ננסה לשים בצד את הבאסה הזו ליום יומיים, ננסה לחגוג כדבעי את יום העצמאות, ונדחה לאחריו את 'כאביי הראש'. (ואגב כך, השורות הבאות אמורות היו להתפרסם בשבת שעברה, אבל בשל יום הזיכרון לשואה ולגבורה בחרתי שלא לערב חולין בקדושה. מה שמביא אותי להמלצה, שאת המשך המדור תקראו במוצאי חג העצמאות. שלא לקלקל את האווירה….).
זיווג שעולה יפה
עו"ד איתמר בן גביר היה עד לפני כמה חודשים "מוקצה מחמת מיאוס" בקרב אזרחים רבים, בהם גם מהמגזר ה'סרוג'. רבים התנגדו למיזוג רשימתו 'עוצמה יהודית' בזמנו עם 'הבית היהודי' (מיזוג שהתפוצץ לבסוף), וגם בצלאל סמוטריץ' לא בדיוק התלהב מההשתדכות עם בן גביר, שהתבצעה כדי להבטיח חציית רף אחוז החסימה. כדי לשכך את התגובות החריפות על השידוך הזה, הסבירו השניים כי מדובר בסה"כ בבלוק טכני, ומיד אחרי הבחירות תלך כל מפלגה לביתה. הבחירות (מספר 4, לכנסת ה-24) כבר מאחורינו, וההודעה ששתי המפלגות האלה נפרדות מהבלוק שיצרו והולכות כל אחת לביתה, טרם נשמעה. ייתכן ומחכים שם לכינונה של ממשלה (הם מקווים כמובן להיות שותפים בה) ואז יעשו כן, אבל לתחושתי, הזיווג נראה עולה יפה (בינתיים), ואני לא כל כך בטוח ש(גם) את ההבטחה הזו הם יקיימו. "דווקא נחמד לנו ביחד", אמר לי אחד הבכירים שם, כשחפרתי מתי נפרדים. ואתם יודעים מה? הם מתחילים להיראות דומים. נוכח כל מיני התבטאויות של חלק מחברי רשימת 'הציונות הדתית' מזה ושל בן גביר מזה, אני לפעמים אף מתקשה להחליט מיהו שם ה'כבשה' ומיהו ה'זאב'. אין ספק, שאיתמר בן גביר יכול להעביר הרצאות בפקולטאות נחשבות על איך משנים תדמית של פוליטיקאי בציבור.
משוגעים רדו מהגג
כשהטור הזה נכתב אין לי מושג אם יצליחו שם להרכיב קואליציה (גועליציה) בימים הקרובים ובטח לא מי יהיה חבר בה. אני מעריך שרבים מקוראי 'שבתון' היו שמחים לראות בה גם את 'ימינה' של בנט וגם את 'הציונות הדתית' של בצלאל סמוטריץ' את בן גביר (וכל השאר זה בונוס). אולי זה יקרה (נתניהו מפעיל מכבש לחצים; שולח רבנים שיורידו אותם מהעץ, הרשתות החברתיות מתפוצצות בקריאה להם להתיישר וכדומה), אולי לא. אבל אם זה יקרה, אזי בנט וסמוטריץ' יישבו יחד סביב אותו שולחן ממשלה, ומן הסתם יצטרכו גם לשתף פעולה. וזה אחריי ה'זובור', הכמעט דמוניזציה שניסה סמוטריץ' לעשות לבנט, ותגובת בנט לדברים. עם כל הכבוד שההצגה חייבת להמשיך, אני מתקשה להבין איך לאחר המערכה הרעה הזו אפשר לחזור להיות חברים ולשתף פעולה. ואני לא מדבר על איזו דוגמא הם הראו לנוער שלנו על הדרך להתמודד מול חילוקי דעות בין 'אחים'. עצוב ומביש.
לא מוסרי?
נוכח דרישתו של נפתלי בנט לרוטציה בתפקיד ראש הממשלה, בכל אחת מהסיטואציות האפשריות להרכבת ממשלה, מלהגים פוליטיקאים ועמיתיי בתקשורת ש"זה לא מוסרי" ו"אין מציאות כזו" שראש מפלגה עם 7 מנדטים תובע את ראשות הממשלה. לשם ההגינות נזכיר שבנט בעצמו, ערב הבחירות, אמר וחזר ואמר שעם 10 מנדטים לא הוא ירכיב ממשלה, אבל אין ספק שהתכוון לצד המעשי. שזה לא נשמע הגיוני שעם מספר כה דל של מנדטים יטילו עליו את הרכבת הממשלה. נשמע הגיוני. אבל לומר על אפשרות כזו כאילו היא 'לא מוסרית'? מאפוא לקחו את זה? יש בישראל הדמוקרטית שיטת בחירות, יש בחירות, יש תוצאות, ועם זה מתמודדים. כל מה שבתוך קווי המגרש הזה זה לגיטימי. רוצים לשנות? שנו את שיטת הבחירות. אם במציאות הפוליטית הקיימת יש מצב שבנט עם 7 מנדטים בלבד, אבל בגלל היותו לשון מאזניים, יקבל רוטציה בראשות ממשלה, אולי זה טוב, אולי זה לא טוב, אבל לא מוסרי זה בטח לא.
אמת דיבר, או משחק?
"אל תאמין לאף מילה שלו", "הערבים תמיד מתחמנים, אומרים מה שהם חושבים שאתה רוצה לשמוע ובאותו זמן משייפים את הסכין" – כך הגיבו כמה מחבריי למשמע נאומו של מנסור עבאס, נאום שאני ביקשתי למצוא בו דווקא את החיובי. כל מילה בנאום ההוא היתה מדודה. עבאס ידע שלא רק אוזניים יהודיות שומעות אותו אלא גם אוזניים ערביות, פלשתיניות, ושלא בטוח שייצא חי מהעניין. בטווח המיידי או הארוך יותר. כמה סמלי שכמה ימים לאחר הנאום אושפז עבאס בבית חולים בגלל אבנים בכליות. ובכל זאת, אמר מה שאמר. אף לא אחד מחברי 'הרשימה המשותפת' לא היה מתבטא כך. ואין זו הפעם הראשונה שלו. בעבר נשא בכנסת נאום על השואה והביע כאב עמוק. זוכרים על מה היתה עבודת הדוקטור של אבו מאזן? על הכחשת השואה. אז, 'בשורה התחתונה', אני לא יודע אם עבאס צדיק, אני בטוח שמה שהוא מחפש זה את טובת ערביי ישראל, קודם כל, וזה לגיטימי וסבבה בעיניי. אני לא יודע אם בסוף הוא ורשימתו רע"ם יהיו חלק מהקואליציה, דיי סביר שיזדקקו להם ולו בתמיכה מהחוץ, תמורת נזיד עדשים כלכלי לפיתוח תשתיות במגזר ערביי ישראל, ואני לא רואה כל בעיה עם זה. מהתרשמותי, נתניהו, שכבר כמה חודשים נמצא בקשר עם עבאס ואנשיו וסלל להם את הדרך לליבות חלק גדול מהליכודניקים, ישמח לקבל את תמיכתם בדרך זו או אחרת. אחרים בימין, גם אם לא ישמחו, ייאלצו להערכתי לבלוע את הצפרדע הזה ולו נוכח האפשרות שאם לא הם יעשו זאת, יעשה זאת מחנה 'רק לא ביבי'. החשש הגדול של הימין שבימין הוא שאם עתה הם 'יכשירו' את השרץ, ולו כדי לאפשר הרכבת ממשלת ימין, אח"כ, בבחירות הבאות או הבאות הבאות, לא ניתן יהיה לשפד את השמאל אם יחבור לאותם ערבים כדי להקים ממשלה ואף לשתף אותם בממשלתו. כפי שזה נראה, האלטרנטיבה היא בחירות חמישיות (שלך תדע איך יסתיימו) או שכמה מהמכובדים ימשכו את הנדרים והחרמות שלהם מלפני הבחירות.
כך או כך, מעניינת היתה התבטאותו של הרב שמואל אליהו, רבה של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, שבעבר פרסם פסק הלכה שאין להשכיר דירה לערבים. בתגובה לנאום יו"ר רע"ם פנה אליו הרב אליהו במסר: "הגיע הזמן להפסיק עם המלחמות. אפשר לריב פה עוד מאה שנה. א-לוהים עושה את הדברים שלו. אתם רואים, עם ישראל הולך ומתחזק, הולך ומצליח. למה? כי הוא (אלוקים) אמר – ויהי…הכי חכם שנעצור רגע, נתבונן, נקבל על עצמנו לעשות מה שהוא אומר. אז, כולנו בנים שלו. גם אנחנו וגם אתם. הוא קובע. יהיו רצון שהקב"ה ייתן לכולנו שכל לעבוד בחכמה ולהפסיק עם המלחמות".
עוד המשיך הרב שמואל אליהו: "אם אתם רוצים לדבר איתנו, הכול מתחיל ממה שאלוקים אמר. אם זה היסוד יש על מה לדבר, אם לא – חבל על הזמן… כולם יודעים איזו חכמה יש ביהדות, הרי כל העולם מתברך ממנה. אבל מי שילחם בנו, נלחם בקב"ה. ומי שנלחם בקב"ה אין לו שמץ של סיכוי… אם אנחנו יחד, נבין שהוא מחליט ולא אנחנו, אז יש על מה לדבר. אם מישהו מאיתנו חושב שהוא יכול לנצח את הקב"ה, אז הוא טועה. זה כמו מגדל בבל. וזה מה שיקרה לכל מי שינסה לנצח אותו. אז אם אתם רוצים לדבר איתנו, תזכרו שהכל מתחיל ומסתיים במה שהוא אמר. אם זה היסוד, יש על מה לדבר". עבאס שייך לתנועה האיסלמית ויותר מסביר שהוא מאמין ב"הכל מן אללה". לתשומת ליבו של סמוטריץ', שנראה כי גם בעניין הזה הולך על 'יקוב הדין את ההר'. אולי, עד שיבואו (רבנים שלוחיו של ביבי) ויאמר 'כופין אותי, ובדלית ברירה מוכן אני'. ואז, ובא לציון ממשלה כדבעי. ימנית.
דניאל אבדיה
אני רחוק מלהיות ספורטאי, אני הרבה יותר מאלה האוהבים לשבת על כורסא נוחה ולפצח גרעינים תוך כדי בהייה במשחקים משודרים. בחודשים האחרונים אני מוצא עצמי פעם-פעמיים בשבוע צונח על הכורסא בשתיים בלילה וצופה במשחקי הכדורסל של וושינגטון בליגת האנ,בי.איי. זה התחיל כשדניאל אבדיה הישראלי החל לשחק בקבוצה הזו. האמת, בד"כ הביצועים הן שלו והן של קבוצתו היו לא מי יודע מה במדד הליגה האמריקנית הזו, אבל זה לא שבר אותי. ראיתי בדניאל אבדיה מעין נציג שלי, שלנו. מפחד להגיד – סמל. ואז, בליל יום השואה שעון ישראל, הבנתי. אבדיה הגיע למשחק שם בבגדים שחורים ובנעל שחורה, עליה כתב בעברית: "יזכור". כל פרשן ספורט בארה"ב שסיקר את המשחק הזה התייחס לכך והזכיר את השואה. קידוש שם ישראל, קוראים לזה? ואז, ממש לא מפתיע שבמשחק הזה קלע דני אבדיה את מספר הנקודות הגבוה שלו עד כה בליגה האמריקנית הבכירה- 16 נקודות. ככה זה כשהרגש מפעיל את הגוף.
חג עצמאות שמח
(תזריע מצורע תשפ"א)
