מדינת ישראל עדיין רחוקה מאוד בלהבין, ובטח בלגבש, החלטה בעניין הדרך הנכונה להתמודד עם סוגיית גיוס חרדים לצבא. סוף-סוף המדינה הפנימה, בנסיבות העצובות של המלחמה, כי חייבים לגייס אלפי צעירים חרדים לצבא. השאלה היא איך עושים זאת, ואיך עושים זאת נכון. מהניסיון שנערך השבוע, כשמתוך כ-1,100 צעירים חרדים שקיבלו צו ראשון התייצבו פחות מ-70, המסקנה ברורה – כישלון חרוץ. לא זו הדרך. כעת על הצבא לחשוב מה ייעשה לסרבנים האלה, ומה לעשות כדי ששיעור ההתייצבות במשלוח הבא של צווים למועמדי גיוס חרדים אחרים, יהיה גבוה בהרבה. ולהזכיר, בפעם הזו (שנכשלה) צווי גיוס נשלחו לכאלה שעבדו, בקושי למדו בישיבות, וההערכה במערכת הביטחון הייתה שלפחות מחציתם יתייצבו (מדובר היה רק בצו ראשון, אפילו עוד לא גיוס בפועל). אין ספק שבמשלוח הצווים למועמדים הבאים בתור, כאלה שלכאורה אכן לומדים בישיבות, שיעור ההיענות שלו ניתן לצפות הוא אפס עד אפס בריבוע. ולא, זה לא החשש שלהם מהפלג הירושלמי הקיצוני שעומד בשערי מתקן הגיוס, צורח, מנוול פיו ומשדל מועמדים לגיוס שלא לעשות כן. בעיניים שלי, אי ההתייצבות של צעירים חרדים מהמיינסטרים החרדי נובעת מרצון ו/או חשש שלא לפעול בניגוד לעמדת המנהיגים הרוחניים שלהם. גם אם לחלקם נפל האסימון, ובתוכם פנימה הבינו כי נפל דבר בישראל ונכון שיתגייסו (לאחר שהצבא יתאים עצמו ביחידותיהם לאורח חייהם), הם (ומשפחותיהם) חוששים לעמוד במבחן החברתי הזה. והשמשים של ה'גדויילים' יודעים לעשות את העבודה. בכל עיתון של החרדים, 'יתד נאמן' של הליטאים, 'המודיע' של החסידים ו'הדרך' של ש"ס, הם מפמפמים מדי יום ובהבלטה את דברי ה'גדויילים' לא להתגייס ואפילו לא לבוא לצו ראשון (מה שהרבה חרדים כן נהגו לעשות עד המשבר הזה ואז לצאת עם פטור ביד). שטיפת מוח בלתי פוסקת. ומי לא יירא?
בהערת אגב, ייתכן ונכון יותר שהצבא לא יזמין ליום גיוס חרדי משותף, אלא טיפין פה, טיפין שם, ובמספר מרכזי גיוס, אף שלהערכתי גם כך לא נראה מבול של מתגייסים חרדים. וזה מחזיר אותנו לשאלות שבהן פתחנו: מה צריך לעשות לסרבנים, כמו לכל סרבן אחר? צו שני, ובאם לא מגיע – אוטומטית לייחס לו את התואר המפוקפק 'עריק'. ההשלכה המעשית: איסור על הוצאת רישיון נהיגה, איסור נסיעה לחו"ל, וכדומה. לשלוח צוות לכידת עריקים? לא הייתי ממהר עם זה. אבל בהחלט להכין 'רשימה שחורה', ובכל מפגש עתידי שלו עם רשויות המדינה, לשלוף ולא למהר לחלק לו סוכריות.
זה מביא אותי לשאלה העקרונית יותר, לא רק לגבי סרבני הצו, אלא לכלל אלה שאינם משרתים בצה"ל (ואמורים להתגייס בגיל ובבריאות המתאימים). הגיע הזמן שהמדינה תאמץ לגביהם את הכלל הידוע 'ייתנו (צבא) – יקבלו; לא ייתנו – לא יקבלו'. כוונתי אינה לשלול מהם קצבאות ילדים, למשל, או קצבת לידה, כאלה שמקבלים גם ערבי ישראל והבדואים בנגב. כוונתי להפסיק כאן ועכשיו (לאחר חקיקה כמובן) את כל הטבות ה'אקסטרה' שלהן דאגו הפוליטיקאים החרדים, בכיכובו של יו"ר ועדת הכספים המיתולוגי משה גפני, ושראש הממשלה נתניהו התכופף בפניהם. הטבות והנחות כמו הטבות בדיור ובמשכנתאות, קצבאות לישיבות, הנחות בפעוטונים, וכדומה. כמובן, מתבקש גם הצד השני של המשוואה: לתת והרבה לאלה שכן משרתים בצה"ל, בדגש על הקרביים. לא, בעיניי זו אינה ענישה. את המינימום ההכרחי הם יקבלו. הא ותו לא. אם זה יביא, בתהליך הדרגתי, רבים וטובים מהם לצה"ל, מה טוב; אם לא, לפחות הרגשת הפראייריות של רבים מאזרחי המדינה הזו תהיה טיפה קלה יותר. להשלים עם ההשתמטות הזו – לעולם לא. אני יודע, "להכות בכיס" נשמע (במבט היסטורי) מאוד לא טוב, אבל לא לקחת חלק במאבק קיומי של מדינת ישראל – זה הרבה יותר גרוע.
אין ספק שבמשלוח הצווים למועמדים החרדים הבאים בתור, כאלה שלכאורה אכן לומדים בישיבות, שיעור ההיענות שלו ניתן לצפות הוא אפס עד אפס בריבוע. וזה לא בגלל החשש שלהם מהפלג הירושלמי הקיצוני
ושורה תחתונה: 75 שנה סיפור ההשתמטות של צעירים חרדים משירות בצה"ל עבר איכשהו. הרושם הוא שהחברה הישראלית לא תסכים שהעוול הזה יימשך. הכתובת, בעיניי, היא המערכת הפוליטית. זה לא סתם שבימים אלה אנו עדים ל'שתיקת הכבשים' של המנהיגים הפוליטיים החרדים, דרעי את גפני ודומיהם (שגם לא מצאו לנכון לגנות את חמומי המוח שניסו לפגוע ברב דוד לייבל, התומך ופועל לגיוס חרדים שאינם לומדים). הם מבינים שהגענו לקו שבר בעניין; מצד שני, הם מבינים שלנסות לשכנע את ה'גדויילים' כמו הרב לנדא ודומיו בעניין גיוס לצה"ל, אפילו את אלה שאינם לומדים, זה כמו לדבר אל הקיר. להערכתי, גם אם ייצא מחר בבוקר חוק עם כך וכך מכסות, ואפילו בג"ץ יפסוק פסוקו, לא בטוח שהתכל'ס בשטח יהיה שווה את הדיו שיישפך על החוק וההחלטה.
כידוע, ועדת חוץ וביטחון של הכנסת עוסקת, גם במהלך הפגרה, בהכנת חוק גיוס חדש. יו"ר הוועדה, יולי אדלשטיין, אמר לאחר הסאגה שהייתה ביום שני מול הבקו"ם כי "שליחת הצווים, כפי שנשלחו, הייתה יהירה (ביקורת שלו על גלנט, יריב פוליטי פנימי בליכוד; מ"ז), חד-צדדית והביאה לתוצאה הפוכה. בג"ץ ומשרד הביטחון פעלו בשיטת 'שגר ושכח'. הדרך לתיקון ההיסטורי עוברת רק בחוק". הבנו, מה לא. נראה אותך, יולי. ולוואי שתצליח. ואם לא? עד אז, כאמור, סנקציות כלכליות. מישהו חושב שביבי ייתן יד לכך? (אתם שואלים: "מה עם הערבים, להם אתה מוותר?" אשיב אי"ה בלנ"ד בגיליון הבא).
