ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אודהליה ברלין. בת 40 ואם לילד, מרמת השרון. פסנתרנית, זמרת ויוצרת ישראלית, כלת פרס שר החינוך לתרבות יהודית לשנת 2017. תופיע בכנס 'ראשונות' של 'מקור ראשון' ב- 6.7
לגדול בבית מוזיקלי
מתנה גדולה. המוזיקה היא שפה אצלנו, יש דברים במשפחה שאין לנו מילים בשבילם, אבל יש לנו צלילים בשבילם וכך אנו מדברים.
הרגע בו החלטת להיות גם זמרת
מגיל צעיר אהבתי מאד לשיר והרגשתי שיש בי משהו שרוצה לצאת החוצה אבל אף פעם לא התייחסתי אל עצמי כ"זמרת" כי לא הייתי בעלת הקול הכי יפה בכיתה. כמה שנים אחרי שהתחלתי להופיע ראיתי פלאייר להופעה שלי שהיה כתוב בו – "הזמרת אודהליה ברלין". בזמנו זה מאד הביך אותי, והחלטתי לקחת שיעורי פיתוח קול. באחד השיעורים המורה שלי דאז אמרה לי: "זה לא חשוב מה את חושבת על השירה של עצמך, לקהל שבא לשמוע אותך מגיע לשמוע 100% ממך". זה היה רגע שבעקבותיו משהו בשירה שלי השתנה, כי החלטתי לתת את כל הלב דרך הקול בלי להתבייש או להשוות את עצמי למי שאני לא.
אימהות
חוויה מדהימה ומרגשת. ילדתי את בני יום אחרי יום ההולדת הארבעים שלי וזו המתנה הכי יפה וטובה שיכולתי לבקש. אני נהנית ומודה על כל רגע, גם על הרגעים המאתגרים.
גבולות
בעולם הרשתות שבו הפנים והחוץ מתבלבלים הרבה פעמים אני משתדלת לשמור על גבולות הפרטיות. אני מאמינה כי זה שהמקצוע שלי ציבורי זה לא אומר שהקרביים שלי צריכים להיות חשופים לעין כל.
הופעה לנשים בלבד
קשה להסביר במילים הופעה כזו. יש בה משהו רך ועוצמתי יותר. זו הופעה שבה אפשר לבכות, לצחוק, להתרגש ולכאוב והכל חי ביחד בהרמוניה. בהופעות שלי לא רק הקהל נשי, אלא גם ההרכב שלי הוא כולו נשי. הנגניות שלי מגיעות מלב העשיה של המוזיקה הישראלית ורובן לא שומרות מצוות ובעלות תפיסות עולם שונות. למרות הפערים יש ביננו חברות עמוקה גם מעבר לבמה.
אוחילה
לב העשיה שלי. מופע לפני יום כיפור שהוא כולו תפילה ועוצמה נשית, והקהל הוא חלק בלתי נפרד מהקסם. ב"ה בשנה הבאה זו תהיה הפעם ה-13. אני מתייחסת למופע בחרדת קודש ומשתדלת לעשות אותו הכי מדויק שאני יכולה. 'אוחילה' מוביל אותי כל שנה מחדש למקומות אחרים. בשנה שעברה, בגלל הקורונה, הופעתי בשידור חי בפני אלפי אנשים אך האולם היה ריק. השנה אני מקווה בעז"ה לפגוש שוב קהל חי במופעים בת"א ובירושלים
סופ"ש עם שיר
פרוייקט שחלמתי עליו כמה שנים עד שיצא לפועל. הוא משלב שתי אהבות גדולות שלי – התורה ושירי ארץ ישראל. זה התחיל כשחיפשתי איך לצקת תוכן מחבר ולעורר שיח סביב הפרשה בארוחות השבת אצלי בדירה. בכל שבוע הייתי מדפיסה דף עם שירים ישראלים שקשורים לפרשת השבוע וזה יצר שיח מאד מעניין שחיבר בגובה העיניים בין "דוסים" שגדלו על סיפורי התורה לבין מי שאינם שומרי מצוות ולא חשופים להווי הזה. משם זה התפתח למה שזה עכשיו – שירון עם שירים ישראלים ואנקדוטות אישיות סביב הפרשה בכל שבוע. השירון מופץ לאלפי מנויים ומי ששתי האהבות האלה שוכנות בליבו מוזמן להירשם ולקבלו בכל שבוע.
ההשראה
לכתוב שיר זה כמו לחצוב. יש חומר גלם ראשוני ויש רעיון כללי אך צריך לדייק את המילים. הרבה פעמים הרעיונות באים לי תוך כדי נסיעה או הליכה אך כדי לפתח ולדייק אותם לצערי ההשראה הכי טובה היא שתיה ואכילה…
שיר אהוב במיוחד
באמת כולם אהובים, אבל ל"אולי הפעם" יש לי קשר מיוחד. זה שיר שכתבתי באמצע שנות העשרים שלי, וכל פעם שאני שרה אותו אני מוצאת את עצמי בו מחדש, ותוהה אם יום אחד אזכה עוד לכתוב כזה שיר. הוא מציין מבחינתי את הרגע בו הבנתי שאני 'הולכת על' עולם המוזיקה.
שנה בלי הופעות
אם היו שואלים אותי בתחילת השנה איך אהיה אחרי שנה בלי הופעות הייתי נותנת תחזית פסימית. אבל השנה הזו לימדה אותי ממש הרבה על אמונה, על יצירתיות והתחדשות. אני מרגישה שקיבלתי הזדמנות לחשב מסלול מחדש ולבחור שוב במוזיקה. בסופו של דבר אני חושבת שזו היתה שנה מבורכת.
אמנים שמביעים עמדה פוליטית-
מצד אחד חושבת שהאמנות צריכה להיות ניטרלית, ומצד שני מאמינה שגם אמן הוא אדם שזכאי להביע את דעתו. אישית אני מאד משתדלת להימנע מזה, אבל לפעמים לא מתאפקת וכותבת פוסט על נושאים שבוערים בי.
