מרב לרנרזו מצווה להיות בשמחה, אנחנו יודעים. אבל איך אפשר, גם בחג פורים – שכעת מסמל את עידן הקורונה בישראל, להיות באמת בשמחה עם כל מה שמתרחש מסביבנו? מרב לרנר יצאה לבדוק
חג הפורים שאנו חוגגים כעת, מסמל את תחילת עידן הקורונה בישראל, לפני שנה. כל אחד מאיתנו זוכר איפה זה תפס אותו לראשונה. אני זוכרת איפה זה תפס אותי: בשיאה של תענית אסתר, בבית כנסת קרליבך בגבעת שמואל, כשהוא מלא מפה לפה בגברים, נשים וילדים מחופשים. חמש דקות לפני קריאת מגילה קיבלתי הודעה על ביטול אירוע ענק שהיה אמור להתקיים בשבוע שלאחר מכן, אליו התכוננתי חודשים ארוכים. בהמשך הוכרזו ההגבלות הראשונות, נכנסו הגבלות מחמירות לתוקף והסגר הראשון החל. מאז ועד היום המציאות שהכרנו השתנתה לנו מול העיניים ולמעשה השתנה כל אספקט שסבב את חיינו.
מבחינתה של נויה מנדל הסטנדאפיסטית, פורים של שנה שעברה עוד לא הסתיים: "נשארנו עם המסכות, הרעשנים כל הזמן בבית, משלוחים כל הזמן מגיעים וגם נותנים מתנות לאביונים כי לצערנו יש יותר ויותר עניים", היא ספק מתבדחת ספק נעצבת.
משנכנס אדר מרבין בשמחה ובכלל מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, אבל איך אפשר לשמוח כשבכל יום אנו נחשפים לעוד ועוד אנשים שאיבדו את חייהם לקורונה, עוד ועוד אנשים שנכנסו לתוך מעגל העוני, אנשים שאיבדו את מקור לחמם ובכלל, תוך כדי תחושה של אי ודאות ותסכול שאופפת אותנו כבר שנה?
"כדי להבין איך אפשר להיות בשמחה תמיד צריך להבין מה זו שמחה", אומר הרב יוסף צבי רימון, הרב הראשי בבית המדרש של המרכז האקדמי לב ויו"ר עמותת סולמות ולאופק. "לכל אחד בחיים יש קשיים והתמודדויות, אז איך מצווה גדולה להיות בשמחה?"
את התשובה הוא ממחיש בעזרת סיפור: "ילד בא אלי ואמר לי 'יש לי ויכוח עם אמא שלי. היא אומרת לי שאני רואה יותר מדי סרטים ואני עונה שלמדנו שמצווה גדולה להיות בשמחה, זה מה שמשמח אותי. נכון שאני צודק?'. עניתי לו שהרב קוק מסביר שיש הבדל בין שמחה לצחוק. כשאדם רואה סרט מצחיק הוא צוחק, זה טוב לו לרגע כי הוא בורח מהמחשבה על המציאות, אבל כשיגמר הסרט הוא יחזור לאותה נקודה שהיה קודם.
"שמחה זה חיבור לדבר טוב, להביא את האדם למקום גבוה שבסופו של דבר יאפשר לו להתמודד יותר טוב עם הקשיים שלו. ז"א, סרט כשר אפשר לראות מידי פעם אבל זה לא יוציא אותנו מהמצב אלא ייתן מרגוע לכמה זמן. כשמדברים על שמחה אנחנו לא מדברים על מצב שאין קשיים או התמודדויות. שמחה זה דבר שנותן כוח להתמודד, שנותן כוח להצליח גם עם הדברים שיש בהם קושי. כשבאים אליהם בשמחה, באנרגיות ועם כוחות – מצליחים להתמודד וזה 'מצווה גדולה להיות בשמחה' – אתה מלא בעוצמה שגם בזמני התמודדויות יודעים לעשות את זה בצורה נכונה, שלא תפיל אותך ואפילו תבנה אותך".
"בקורונה גברה הרגישות לאנשים בסיכון ולאנשים מבוגרים – היינו בסגר כולנו כשהמטרה המרכזית הייתה דאגה לאנשים המבוגרים ואלו שבסיכון, זה דבר מדהים"
סטנדאפ בזום
מי שחרטה על דגלה דרך חיים של שמחה וצחוק זו נויה מנדל, מחלוצות הסטנדאפיסטיות הדתיות בישראל שכבר מילדות הבינה שזה ייעודה בחיים.
כשלמדה תיאטרון חברתי באונ' תל אביב פגשה את נורית הדר (כיום: הדר גלרון) והן התחברו והחלו להופיע יחד כצמד נויה ונורית. הן הפכו להצלחה מסחררת במגזר הדתי ובמגזר הכללי, הופיעו בתכניות האירוח הכי מדוברות של אותה תקופה ושרפו את שערי העיתונים הגדולים. לאחר שנפרדו מקצועית, נויה החלה לעשות סטנדאפ. כן, זה מה שהיא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה. "לפעמים אנשים אומרים לי- מה, תופיעי בגיל 50? האמת מרוב שאמרו לי את זה אמרתי לעצמי – לכי תדעי אם בכלל תחיי בגיל הזה", היא אומרת.
הסטנדאפיסטים לוקחים סיטואציות מהחיים ומעצימים אותן, וככל שמעמיקים בחיים והסיטואציות יותר מורכבות כך הסטנדאפ יותר טוב. "ברבות השנים הסטנדאפ משתנה איתך, איפה שאתה מונח הוא שם", נויה מדגימה על חייה שלה: "למשל, עכשיו חיתנתי שלושה ילדים – חצי מהחומרים שלי קשורים לזה, פתאום להיות חמות. אני אומרת בסטנדאפ: 'תקשיבו, פתאום נהייתי חמות. לא ציפיתי וזה הכה בי. זה מוציא ממני תכונות שליליות שלא ידעתי שיש בי'. החומר כל הזמן משתנה ומשתבח".
"אני מופיעה הרבה בזום ואני מודה לאלוקים שיש ביקוש. אני מופיעה לאנשים שהם על מיוט, לא שומעים צחוק, אין אינטראקציה עם הקהל. אי אפשר לקרוא לזה סטנדאפ"
כאמור, את תקופת הקורונה היא העבירה בארגון 3 חתונות, שתי חתונות של בנותיה וחתונה נוספת של בן השכנים שהתחתן ממש עם תחילת ההגבלות ונויה הצילה את המצב: "קיבלתי סיבות לשמוח", היא צוחקת, "איך שהתחילה הקורונה, ממש אחרי פורים, בחור בן 22, חבר של בני היה צריך להתחתן. בתחילת הקורונה לא הבנו מה קורה ומה עושים והוא היה נורא מסכן. בהחלטה של יום הקדימו את החתונה שלו בכמה ימים והיא התקיימה אצלי בבית, הילדים ואני ארגנו הכל; בנינו חופה, עשינו להם אירוע בגינה של הבית שלנו, חדר ייחוד בתוך הבית, הוא לא האמין. כולם אמרו לי 'תדעי לך שהקב"ה ישלם לך על זה שעשית לו חתונה'. בדיוק באותה שנה, בתוך תקופת הקורונה, חיתנתי את שתי הבנות".
מעבר לחתונות, כחלק מעולם התרבות הסגור, נויה הבינה מהר שצריך לחשב מסלול מחדש ולהמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת בתוך מגבלות הקורונה, להעביר את ההופעות מהבמות לזום. "אני קולטת מצבים ומתפקדת מהר", מסבירה לי נויה. "אני מופיעה הרבה בזום ואני מודה לאלוקים שיש ביקוש והרבה הופעות בזום. אני מופיעה לאנשים שהם על מיוט, לא שומעים צחוק, אין אינטראקציה עם הקהל. אי אפשר לקרוא לזה סטנדאפ כי לסטנדאפ יש הגדרה מאד ברורה, אבל במסגרת ההגבלות, כמו שכל החיים נכנסו למשבצת אז גם זה נכנס למשבצת.
"בהתחלה היה מאד קשה, התבטלו לי עשרות הופעות. לקח לקהל ולאמנים זמן לקלוט שאין ברירה וצריך לייצר משהו גם בסיטואציה הזו וגם הקהל היום הרבה יותר מקבל את זה. ההתחלה הייתה ניסוי וטעייה מה עובד בתוך משבצת הזום, מה נכון כדי שהסטנדאפ יעבור ואנשים יצחקו בבית ולאט לאט מגיעים לתוצאות וככל שהזמן עובר המיומנות שלי נהייתה גבוהה ואני יודעת מה עובד. את הקהל בזום לא תמיד רואה אותם כי לפעמים הם בלי מצלמה, אבל אני מרגישה את האנרגיה שלהם, מרגישה מה הם צריכים לשמוע".
בתקופת הקורונה נויה הבינה שהיא צריכה להמציא את עצמה מחדש, מעבר להופעות בזום. היא זיהתה צורך אצל סטנדאפיסטים צעירים שצריכים כלים להגיע לבמה והחליטה לפתוח מרכז לפיתוח הומור ובו קורסים וסדנאות לפיתוח הומור בכל מיני תחומים, קורסים וסדנאות לסטנדאפ ועזרה פרטנית לאנשים כיצד לעמוד על במה כשהכל מתובל בהומור. בנוסף היא גם יוצאת במופע חדש "בקרוב אצלכם".
איך את, כסטדנאפיסטית שכל החיים מצחיקה, וגם כאחת ששייכת לעולם התרבות המסוגר – מתמודדת עם התקופה הזו?
"אני לא מסוגלת לעצור, גם בקורונה אני לא עוצרת ואני שמחה. אני חושבת שיש כוחות, כל הזמן חייבת לשמור על המומנטום. זה אנרגיות של ג'ינג'ים, אנרגיה שבה כל הזמן עושים משהו ולא יושבים. אין לי את האופציה לשבת ולשבור את הכלים וגם אני יודעת שזו משימה לאומית, זו המשימה שלי היום. עברתי תקופות קשות בחיים והיום כשאני לא בתקופה קשה אז מאד קשה לגרום לי שיהיה לי קשה. יש פרופורציות על החיים. כל עוד כולם בריאים, הכל ב"ה בסדר ואפשר להתמודד – אז סבבה", היא משיבה.
"אני לא מסוגלת לעצור, גם בקורונה אני לא עוצרת ואני שמחה. יש כוחות, אני כל הזמן חייבת לשמור על המומנטום"
הקורונה דווקא די טובה
הרב רימון סיפר לי על ילדותו בתל אביב ועל אביו דוד שלקה בהתקף לב קשה כשהיה בן 54. באותה תקופה היה הרב יוסף צבי, בן הזקונים של דוד, תינוק קטן ולמעשה גדל על סיפור משפחתי: "אבא שלי קיבל התקף לב חמור, אמרו לו שהוא הולך למות, ואסרו עליו לעשות פעילות גופנית אלא לשבת במקום. כנגד כל הדרכים שהיו אז, מישהו הציע לו לעשות פעילות גופנית והוא החל לרוץ 10 ק"מ על שפת הים כל יום. הוא המשיך לרוץ עוד שלושים שנה. ראיתי אותו כל יום קם ב-04:00 ויוצא לרוץ את תל אביב יפו בת ים וחזרה. אבי סיפר לי שכשהוא היה בבית חולים הרופאים אמרו לו שיש לו 3 חודשים לחיות, הוא קם מבית החולים ואמר: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה'", רופא יכול לרפא אותי, לא לתת לי גזר דין מוות מתי אמות. לראות את האמונה, הכוחות ואת ההתמדה זה היה לימוד גדול", הוא נזכר.
את הלימוד שינק אז מבית הוריו, הרב מיישם עד היום. רובנו נוהגים לומר כי היינו שמחים לחזור לשגרה, לחיים שהיו לנו לפני הקורונה, אבל הרב רימון מסתכל על המשבר במשקפיים אחרות, הוא חושב שהקב"ה מוביל אותנו לעולם הרבה יותר טוב:
"לא יכול להיות שהקב"ה גילגל על כל העולם את הדבר הזה כדי שנחזור להיות באותו מקום שהיינו בו קודם. כל התהליך הזה אמור להביא את העולם לתיקון, אמור להביא את העולם להיות טובים יותר. הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות כותב: 'יש צרה על הציבור, שהציבור מצליח לתקן ולהיות טוב יותר, הצרה עוזבת אותו'.
"אם אני מסתכל על הקורונה יש המון דברים שהתרחשו שאני מקווה שיתנו השפעה נכונה וטובה יותר בהמשך. הרגישות לאנשים בסיכון ולאנשים מבוגרים – היינו בסגר כולנו כשהמטרה המרכזית הייתה דאגה לאנשים המבוגרים ואלו שבסיכון, זה דבר מדהים שכולנו סגורים כי יש לנו אחריות ומחשבה על כל אותם אנשים שכל כך קשה להם, ואנחנו נזהרים לא לפגוע בהם. נקודה אחרת – הצורך בקשר האנושי ובאהבה האנושית גדל, אנשים פוגשים אנשים ופתאום הם שמחים. פתאום בקורונה אנשים מדברים ויותר מתעניינים באמת אחד בשני. רואים שבהרבה משפחות הקשר המשפחתי התחזק, הרבה פעמים אבא לא היה בבית ופתאום כל המשפחה בבית. סבא וסבתא שמצד אחד קשה כי אי אפשר להפגש איתם והיה להם קשה במציאות הזו אבל מהצד השני הדאגה והטלפונים והזומים המשפחתיים גדלו בצורה שלא הייתה אף פעם. עד לפני שנה הייתה תחושה שאנחנו מנהלים את העולם, פתאום מבינים מי באמת בעל הבית בעולם הזה. הזום – מצד אחד לאנשים נמאס מהזום מצד שני אני יושב היום בבית ומעביר שיעורים בכל העולם. ברור שרוצים להיפגש פנים אל -פנים אבל יש הרבה דברים שפתאום נולדו שפתאום התקדמו. חתונות – למדנו שאפשר לעשות חתונות קטנות. בתי התחתנה, יום לפני החתונה היו צריכים להיות 250 מוזמנים וביום החתונה הודיעו שרק 50 מותר. הייתה חתונה שמחה כל כך שכולם אמרו אח"כ שככה צריך לעשות חתונות.
"אני חושב שאחרי הקורונה בעז"ה נגיע למציאות יותר טובה מאשר לפני הקורונה, לעולם יותר מוסרי ומתוקן. אנחנו לא עוברים את התהליך הזה סתם. כשמסתכלים במשקפיים כאלה זה לא מעלים את הקושי אבל נותן כוח להתמודד ובעז"ה להתגבר".
"עד לפני שנה הייתה תחושה שאנחנו מנהלים את העולם, פתאום מבינים מי באמת בעל הבית בעולם הזה"
תעופו על עצמכם
אז איך אפשר, למרות הכל, לשמוח יותר?
הרב רימון: "הטיפ הראשון: גלו את הטוב שבכם, את הנקודות הטובות שבכם. הטיפ השני: תשמחו במה שיש לכם ולא במה שיש לחבר שלכם ותזכרו שהדברים שלכם תמיד ישמחו אתכם יותר. השמחה הגדולה ביותר מגיעה מהאיזון הפנימי שלנו ויש לנו את כל הכוחות לקבל את השמחה הגדולה אצלנו.
"נסו לשמח אנשים אחרים: אנחנו בפורים, משלוח מנות נותנים לאדם אחד, מתנות לאביונים נותנים ל-2 אנשים. תחשבו על שלושה אנשים שבפורים אתם מתקשרים אליהם לשמח אותם, אנשים שיש להם קושי. ככל שתשמחו אחרים תצליחו להתמלא בשמחה בעצמכם. 'תעופו על עצמכם וגם תעופו על אחרים' – תסתכלו על הטוב שיש בכם, ולכל אדם שאתם פוגשים תתנו מחמאה, מילה טובה. כשאדם מתרגל לחשיבה כזו הוא נהיה שמח. שימו לב שגם נפילות שיש ושיהיו יכולות להיות מנוף להביא אתכם למקום גבוה יותר. וכמובן, כשאדם מרגיש שהוא מחובר ל-ה' הוא מתמלא שמחה. החיבור לקב"ה נותן המון כוח בתפילות ובדברים אחרים שאדם מרגיש שה' איתו והוא לא לבד. האושר הגבוה לא תלוי בכסף, לא תלוי בהצלחות אחרות אלא בהרגשה שלנו, בתודה שלנו ובהסתכלות שלנו על עצמנו ועל החיים. כשאדם עובד לפי הנקודות האלה הוא ממשיך להתמודד אבל רוב היום חי עם אנרגיות, מגלה את הכוחות שיש לו וככל שהוא מגלה יותר כוחות הוא נהיה יותר שמח ובסופו של דבר מצליח לעבוד ולהתמודד גם עם הדברים הקשים וגם לשים לב שרוב הדברים בחיים שלו הם טובים, והוא שם לב כמה ה' אוהב אותו, מעניק לו ואז יש לו כוחות להתמודד עם דברים הקשים וגם לשמח אנשים – וכל דבר כזה מוסיף עוד שמחה. זה מעגל".
נויה: "הרשת מלאה בסרטונים מצחיקים, מערכונים וכל מיני דברים מצחיקים. אני אומרת לאנשים – תצפו בחומר מצחיק, אל תצרכו רק חדשות כי בשביל הבריאות צריך גם לראות דברים מצחיקים ולצחוק עם אנשים בבית; אני רואה דברים מצחיקים עם הילדים ולכן הדיאלוג בינינו מצחיק. דבר שני, תחייכו גם אם אתם מזייפים, תעמדו מול המראה כמה שניות בבוקר ותסתכלו על עצמכם עם חיוך, גם אם זה פאתטי זה עושה עבודה ומוריד עצבות. קל ללכת לאזורים עצובים וגם החדשות מספקות סיבות טובות. אנשים בוכים ועצובים מסיפורים של אחרים ומכניסים עצב לחיים שלהם. צריך לאזן את זה", היא סבורה.
(תצווה-פורים תשפ"א)
