שרית לוי אשכנזיהחג שלא הכרתם: 'חג הבנות', יחול השבוע. אסתר, יהודית או בכלל חנה, בת מתתיהו – הן האחראיות לקיומו של 'עִיד אֶל בַּנַאת' שנחגג בקהילות ישראל של יהדות צפון אפריקה מדורי דורות
בזמן שכולם מדברים על חג החנוכה, וממש במהלכו, נחגג "חג הבנות", או בשמו המקורי "עיד אל בנאת".
"עיד אל בנאת" אינו מוכר לרבים, אבל בקהילות ישראל של יהדות צפון אפריקה הוא נחגג בא' טבת מדורי דורות והתקיימו בו טקסים מיוחדים לבנות ולנשים.
איילה סיטבון, שנולדה בתוניס בשם יולן, זוכרת כיצד קיבלה את השרשרת הראשונה שלה ב"חג הבנות" בגיל 12: "אחרי הדלקת נרות חנוכה התאספנו כל המשפחה וקיבלתי מסבא וסבתא במתנה תליון עם אותיות שד-י. נהגו גם שהארוסות קיבלו המון מתנות מהחתן, ובדרך כלל התכשיט הראשון מהחתן ניתן בערב הזה", היא מספרת, ואפילו מספקת מתכון: "היינו חוגגים את החג בחוג המשפחתי, שרים ורוקדים, ואני זוכרת את המתוקים – כי אין חג תוניסאי בלי מתוקים, זה חלק מהשמחה. העוגה המסורתית נקראה 'פרקה'- זאת עוגת סולת עם שמן שמרטיבים אותה כמו קוסקוס, מעליה שפכו דבש ובתוכה תמרים מרוסקים, שקדים, אגוזים ופיסטוקים. בגלל ההשפעה של הצרפתים על היהודים בתוניס אז הייתה עוגה בצורת מגדל, על בסיס פחזניות עם קרם, שעליהן שפכו קרמל שהתקשה, כך שזה הזכיר את מגדל אייפל".
בין יהודית לאסתר
מקורן של חגיגות 'עיד אל בנאת' אינו חד משמעי והוא נעוץ בכמה סיבות. ההשקפה הרווחת ביותר היא כי חגיגות אלו מציינות את גבורתה של יהודית ואת חלקה בניצחון, כשכרתה את ראשו של הולופרנס, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר. לפי המסורת אירע הנס בליל ראש חודש טבת, אך לפי דעות אחרות מעשה יהודית אירע זמן מה קודם הנס העיקרי של חנוכה אך מפני שהאויב היה ממלכי יוון ואף הוא ביקש להעבירם על דתם, עושים זכר לנס בימי החנוכה. גיבורה נוספת שמזכירים ב"חג הבנות", היא חנה, בת מתתיהו הכהן שעוררה את אחיה החשמונאים להתחיל את המרד ביוונים.
יש טוענים שמקור המנהג הוא בהשבת הנשים היהודיות בתקופת עזרא ונחמיה, שנעשה בחודש טבת, ומקור נוסף הוא הילקחה של אסתר המלכה לארמון המלך אחשוורוש בראש חודש טבת. בהמשך המגילה מסופר שהגי סריס הנשים נותן לאסתר "את שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך" והיא מוקפת מעגל נשים קרובות, להן היא עושה משתה נשים. אסתר בפעולותיה הצילה את העם היהודי ובחגיגות מזכירים את גבורתה ואת כוחן של הנשים.
בקהילות צפון אפריקה השונות מציינים ביום זה מגוון מנהגים: ישנן קהילות בהן התאספו הנשים לחגיגה מיוחדת, אכלו מאכלי חלב ורקדו. בקהילות אחרות היו שולחות אחת לרעותה משלוחי מנות ומתנות, משלימות ומתפייסות כבערב יום הכיפורים והיה נהוג שהארוסות קיבלו מתנות מהחתנים וערכו סעודה חגיגית. ביום הזה נהגו נשים גם להתפלל ולתת צדקה, הסבתות בירכו את האימהות והנכדות, והנשים נמנעו מלעסוק במלאכה.
על מנהג "חג הבנות" כתבה לראשונה באופן מסודר ומקיף ד"ר יעל לוין, בעלת תואר דוקטור מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן. מאמרה ("ראש חודש הבנות", קולך, גיליון 75, כסלו תשס"ד) הכיל מקורות רבים ושפך אור על המנהג. בשיחה עימי היא מספרת: "אני מתמחה בנושאים הקשורים לנשים ויהדות, התוודעתי למנהג בכתובים והוא קסם לי, גיליתי עניין רב בחג הזה. ליקטתי מנהגים רבים של החג וכתבתי שראוי לחדש אותו".
ד"ר לוין הזכירה בין היתר במאמרה מקור המתאר עדות מפורטת על טקס 'ראש חודש הבנות' בתוניס בשנת תקט"ז (1755), ולפיו התכנסו נשים ונערות בבית הכנסת כשרב הקהילה נואם על זכותן של נשים צדקניות ומדגיש כי מקורו של חג הבנות הוא קבלה מתקופת החשמונאים. במעמד הזה עברו הנשים לפני התיבה ונישקו את ספר התורה והרב בירך אותן בתפילת 'מי שברך' שתיקן לשלום הבנות. בהמשך, בשנת תרפ"ו (1925), החליטו ראשי הקהילה בתוניס לקיים ביום הזה מדי שנה חגיגת בת מצווה שיתופית לבנות בתי הספר של 'כל ישראל חברים' כדי לקרב את הבנות למסורת היהודית.
בסיכום מאמרה כתבה לוין: "זהו מנהג נאה הנותן תוקף לפועלה של דמות נשית הֶרוֹאִית. אמנם נראה כי יש להפיח בו רוח חדשה ולמצוא את הדרכים המתאימות על מנת להעניק לו צביון תורני הולם ולצקת אל קרבו תכנים רוחניים נאותים, במיוחד לאור מגמת הגברת לימוד התורה בקרב הנשים בזמננו". בעקבות מאמרה, קיבל הנושא תהודה רבה והמנהג חודש בחוגים שונים, גם באמצעות קיום ערבים לנשים ולציבור הרחב. "באופן מעשי המנהג הולך ומתחדש, ולא רק נשים מעדות המזרח אלא גם נשים אשכנזיות מתעניינות בו וזה כמובן דבר משמח", היא מוסיפה.
"בטקס 'ראש חודש הבנות' בתוניס ב-1755, התכנסו נשים ונערות בבית הכנסת כשרב הקהילה נואם על זכותן של נשים צדקניות. הנשים עברו לפני התיבה ונישקו את ספר התורה והרב בירך אותן בתפילת 'מי שברך' שתיקן לשלום הבנות"
חלון הזדמנויות קצר
את קידום היוזמה לחידוש המנהג, המשיכה חלי טביבי-ברקת, פעילה חברתית נמרצת בירושלים. חלי עומדת בראש מיזם "הלו"ז העברי", שנועד להכליל מועדים בעלי משמעות ותוכן יהודיים ממסורות קהילות ישראל בתוך מעגל השנה הישראלי. המיזם נתמך על יד קרנות מגוונות ביניהן "קרן אבי חי" ו"עמותת סנונית".
"הלו"ז העברי הוא גם אתר אינטרנט שהוקם במטרה להנגיש את כל המועדים הנשכחים באופן שיאפשר לכל אדם לציין ולחגוג אותם כיום", מסבירה חלי.
איך עלה הרעיון?
"יום אחד בעלי הגיע עם שקית מתנות ואמר 'זה בשבילך', שאלתי לכבוד מה, והוא ענה שזה 'חג הבנות'. כבן לקהילת טריפולי הוא שמר על המנהג, שאני כמובן שמעתי עליו אז לראשונה. בנוסף לזה, כתושבת ירושלים, יום אחד הייתי במאפיה וראיתי משפחות מגיעות בזו אחר זו וקונות עוגות פחזניות מיוחדות. כששאלתי מה הן, ענו לי שזה עבור 'סעודת יתרו' של הקהילה התוניסאית. התפלאתי איך זה שיש חגים ומועדים שקהילות שלמות חוגגות בישראל ואין להם שום ביטוי בלוח השנה העברי. הסתכלתי אצלי במשפחה, יוצאי כורדיסטן, לנו יש 'סהרנה', חג היציאה אל הטבע. מאתיופיה הגיע הסיגד. מהודו – המלידה. מפולין – חג החינוך. ממרוקו – המימונה, ממצרים – התאווחיד. מתוניס – עיד אל בנאת – חג הבנות. ומברה"מ לשעבר – יום השחרור מגרמניה הנאצית".
למה כל כך חשוב לשמר את המועדים הללו?
"יש חגים, מסורות, מנהגים, שהעם היהודי מעביר מדור לדור, אלפיים שנה. אבל דווקא בדור שלנו, עם החזרה לארץ מכל קצוות תבל, יש לנו הזדמנות היסטורית של פעם בחיים של אומה, להפוך את כל המסורות הללו לנחלת כלל ישראל. יש לנו חלון הזדמנויות קצר מאוד- היום, יש עדיין אנשים שזוכרים את המועדים כפי שנחגגו, לפני העלייה. צריך לאסוף את זה, לעבות ולהנגיש, כך שכל אדם מכל מקום, יוכל להתחבר לזה.
"לכל חג הערכים שלו, המנהגים שלו, היופי שבו. כל חג חוגגים עשרות אלפים ומאות אלפים וחשבתי שצריך למצוא את הדרך ללמוד את היפה והטוב מכל קהילה. היופי שבדור שלנו זה הגיוון, וזה גם הכיוון שצריך לקחת כדי שגם האוצרות הרוחניים שלנו יעשו עלייה, ויתפסו את מקומם בחברה הישראלית", היא ממשיכה.
כשאני שואלת מה מידת הפתיחות שמגלה הציבור הישראלי לחגים של קהילות ישראל השונות, חלי מספרת בהתלהבות: "יש צמא אדיר ורצון עצום להכיר דברים חדשים, ללמוד ולאמץ מה שמתאים ולחגוג יחד. אנשים מתרגשים מכל העושר שרק ה'ביחד' הישראלי יכול לאפשר".
חלי מוסיפה לספר: "נשים שלא הכירו את 'חג הבנות' גילו אותו בהתרגשות גדולה ושמחו שיש לנו 'יום האישה' משלנו. לחג הזה יש ערכים מכוננים; הוא מסמל גבורה ואומץ לב של נשים (אסתר, יהודית ובת מתתיהו), הוא מסמל יוזמה של נשים שידעו להניע תהליך שמשנה את המצב מקצה אל קצה, וחוכמה של נשים שפתרו קשיים ביצירתיות ומצליחות בתבונתן היכן שנכשלו גברים. וכמובן, לב ליבו של החג הוא ההתכנסות, השירה, הריקוד ובקשת הסליחה אישה מרעותה. ההיאספות מזמנת הקשבה וחיבור בין בנות המשפחה לדורותיהן, שמעלים על נס את האחווה הנשית".
"יש חגים, מסורות, מנהגים, שהעם היהודי מעביר מדור לדור, אלפיים שנה. בדור שלנו, עם החזרה לארץ מכל קצוות תבל, יש לנו הזדמנות להפוך את כל המסורות הללו לנחלת כלל ישראל. היום, יש עדיין אנשים שזוכרים את המועדים כפי שנחגגו, לפני העלייה"
שהבנות לא יקופחו
איילה סיטבון נזכרת במה שסיפרו בתוניס על מקור המנהג החג: "סיפרו לנו על גבורתה של יהודית ועל פעולתה של אסתר המלכה, ואם לומר את האמת- קצת צחקנו שהמקור למנהג הוא שתהיה מקבילה ל'חג הבנים', כדי שהבנות לא ירגישו מקופחות". (מנהג קהילת יהדות תוניס לחגוג עם הבנים בפרשת יתרו את קריאת עשרת הדיברות לראשונה בחייהם, ש.ל.א).
"יהדות תוניס הייתה מודרנית ומתונה והיא הייתה בעד הבנים וגם בעד הבנות", מצטרף קלוד, בעלה של איילה לשיחה. "ביהדות תוניס המנהג תופס חזק מאוד, לפעמים אומרים 'המנהג עולה על הדין'. היום חוגגים באולמות, אבל פעם החגיגה המשפחתית הייתה מה שהיה חשוב וחגגו בבתים".
כשאני שואלת את איילה אם קלוד קונה לה מתנות לכבוד "חג הבנות", אני כמעט מסתכנת בסכסוך זוגי, אבל שניהם צוחקים בחיבה ועונים שהמתנות ניתנו רק לצעירות ולמאורסות, "אחרי החתונה זהו", חותמת איילה.
"אין חג תוניסאי בלי מתוקים, זה חלק מהשמחה. העוגה המסורתית נקראה 'פרקה'. בגלל ההשפעה של הצרפתים על היהודים בתוניס אז הייתה עוגה בצורת מגדל, על בסיס פחזניות עם קרם, שעליהן שפכו קרמל שהתקשה, כך שזה הזכיר את מגדל אייפל"
כשאיילה הייתה בת שמונה עשרה, היגרה משפחתה לצרפת וכשמלאו לה תשע עשרה שנים, נפרדה מהם ועלתה לארץ עם תנועת "איחוד הבונים" לקיבוץ. בתנועה קראו לכולם בשם עברי ובגלל שהיו הרבה בחורות בשם אסתר, החליטה להוסיף את השם איילה "כי זה התאים לי יותר לאופי", היא אומרת. כשעלתה לארץ גם אחותה האמצעית, החליטו הוריה לעלות בעקבות שתי הבנות והשתקעו באשדוד. את קלוד הכירה באוניברסיטה בירושלים והם הקימו יחד משפחה.
בארץ, משפחתך המשיכה לחגוג את "חג הבנות"?
"הם התמודדו עם קשיי קליטה ופחות היו פנויים לזה. הם ציינו את החג, אמא הכינה את עוגת ה'פרקה', אבל הם לא קיימו חגיגה של ממש. אני גם חושבת שלא היה מספיק תוכן או שהם לא ידעו אותו, ולכן זה התפוגג. חבל שהחג לא השתמר, אני רואה חשיבות רבה לעניין ושמחה על המיזם של חלי (טביבי-ברקת)".
נראה שבדורות קודמים, הכירו נשים בכוח ובעוצמה של ה"יחד" שלהן וציינו אותו באהבה, גאווה וקרבה נשית. חגיגות ה"עיד אל בנאת" זימנו את הנשים ליום של הקשבה וחיבור אחת לשניה, במעגלים והתכנסויות המיוחדים להן.
בעידן בו התקשורת הופכת יותר דיגיטלית והבדידות החברתית מתגברת, יש ערך מוסף לחגיגה נשית מלאת אור, שמוקדשת כולה לקשר ושיתוף בין נשים. חגיגה כזו, מאפשרת לנשים להידבק באווירה המיוחדת ובשמחה הפשוטה של עצם הימצאותן יחד, ואכן, לאחרונה מתחדשות החגיגות ביוזמות פרטיות ועירוניות במקומות רבים.
חג הבנות שמח!
(פורסם בחנוכה תש"פ)
