מרב לרנר14 שנים אחרי, מרב לרנר יצאה למסע בעקבות סיפורם של שירי ההתנתקות. דוד ד'אור, נרקיס, ואלנתן שלום – מלחין השיר "אמא אם הייתי" שמבצע חנן בן ארי, משתפים את "שבתון" במאחורי הקלעים של השירים
זה עתה ציינו את 14 השנים שעברו מאז נעקרו יהודים מביתם, מאז גורשו יהודים מאדמתם, מאז נחלקה המדינה ופולגה לתומכי ומתנגדי ההתנתקות. 14 שנה מאוחר יותר, ונראה שמה שמאחד את כולנו, חרדים ודתיים, מסורתיים וחילוניים, סביב הכאב של אחינו זו המוזיקה. השירים שיצאו שנים אחרי אותו גירוש אכזר, שמנסים לבטא ולו במעט את התחושות והסבל, שמנסים להסביר במקצת על הכאב שהיה אז והצלקות שנשארו עד היום, הם החוט הנוגע והמקשר של כולנו.
שירו של חנן בן ארי "אמא אם הייתי" שמדבר על הגירוש, כבש את המדינה. אלנתן שלום הוא זה שעומד מאחורי הלחן של השיר.
אלנתן הכיר את חנן בן ארי בישיבת מצפה רמון ומאז כל אחד המשיך לדרכו והם נשארו חברים בפייסבוק. בשנת 2015 הסתובב אלנתן במשך כמה ימים עם מנגינה בראשו שלא עזבה אותו, עד שהוא החליט ב-02:00 בבוקר להקליט אותה בטלפון בצילום וידאו. לאחר שסיים להקליט את הלחן, נכנס לפייסבוק וראה שחנן מחובר.
"הייתי בפייסבוק ב-2 בלילה וראיתי שליד השם של חנן יש נקודה ירוקה ואני זוכר שהוא טכנופוב רציני, בקושי פעיל בפייסבוק, ואיך שראיתי את הנקודה הירוקה, כתבתי לו 'מה קורה? יצאה לי איזו מנגינה, לשלוח לך?', הוא ענה: 'שלח'. שלחתי לו, והוא לא הגיב".
בשלב הזה החליט אלנתן ללכת לישון, אלא שב-04:00 בבוקר התקשר אליו חנן ואמר לו שהוא כתב מילים ללחן שהוא שלח לו ושהוא חייב עכשיו להיכנס לאולפן הביתי שלו ולהקליט.
"נכנסתי לאולפן, לקחתי את הלחן והמילים, ופתאום זה היה כמו מכת מחץ ללב. חנן שמע את המנגינה וחצי שעה לאחר מכן הוא כתב את המילים, ערך אותן ושלח לי. נפגשנו יום למחרת והיה מרגש כששרנו את הבתים והפזמון, היינו בעננים. אשתו של חנן בדיוק חתכה סלט לצהריים, היא באה עם הסכין והמלפפון ועם ידיים רטובות ואמרה לנו עם דמעות בעיניים ובמבט חודר 'אני חייבת נחמה, אתם לא יכולים להשאיר את השיר ככה'".
ובאמת, כעבור שבועיים הוקלט ה- C PART – הנחמה, שמתחיל במילים "עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא, עוד נשוב". תוך חודשיים מאותו יום השיר יצא.
אלנתן: "יומיים אחרי יציאת השיר, חנן מקבל שיחת טלפון משלומי שבת שביקש להוריד את השיר מהאינטרנט כדי שהם יקליטו את זה יחד כדואט ויוציאו לרדיו, חנן ביקש לחשוב על זה. זה היה ביום שלישי – יום ישיבת הפלייליסט. באותו יום השיר נכנס לגלג"צ". עשור לאחר הגירוש הגיע שיר שהצליח לבטא ולו במעט עבור כולנו את הכיסופים למקום ממנו גורשנו.
"נכנסתי לאולפן, לקחתי את הלחן והמילים, ופתאום זה היה כמו מכת מחץ ללב. חנן בן ארי שמע את המנגינה וחצי שעה לאחר מכן הוא כתב את המילים, ערך אותן ושלח לי. נפגשנו וכששרנו את הבתים והפזמון, היינו בעננים"
הגירוש יצר משבר אמוני
הזמרת נרקיס התגוררה עד לתחילת שנות ה-20 שלה ביישוב נצר חזני. משפחתה הייתה בין האחרונות שעזבו. היא ראתה את הבית שלה עירום, את הארגזים בחוץ, את המשאיות שלקחו הכל. היא חוותה את הנסיעה האחרונה שהעבירה בדרך המובילה מכיסופים והלאה. יומיים לאחר הגירוש היא עברה לתל אביב, השילה מעליה כל סממן דתי, שינתה את כל אורח חייה.
"הגירוש יצר אצלי משבר אמוני מאד גדול. הקהילה התפרקה, הכל עף ברוח. חלק מהמשפחות עברו לצפון, חלק לדרום, חלק לבתי מלון בים המלח, לחלק יש קרווילה לחלק אין, הכל היה במין אנדרלמוסיה שעד היום איפה שהוא נשארה", היא מספרת בכאב.
לאחר שעברה לתל אביב והחלה ללמוד משחק, היא נסעה להודו, שם חזרה לאמונה ולדת. לאורך השנים, בכל פעם שנשאלה בנושא הגוש, השיבה: 'עזבנו ונגמר'. השינוי החל כשהפכה לאמא לילדים.
"אני רואה את האנשים סביבי, עד כמה הם לא השתקמו מאז. פתאום זה חזר לחיי בעוצמה מאד גדולה ולא רציתי להסתיר את זה בתקשורת, אלא להגיד – 'כן, גדלתי בגוש קטיף, עברתי את הפינוי, ראיתי את ההורים שלי אורזים את החיים שלהם בתוך ארגזים, ראיתי את אבא שלי בוכה על הדשא שלו שהוא כל כך טיפח, עוזב את החממות שהיו מקור הפרנסה וגם השמחה שלהם, עוזב את הבית שהם בנו ב-10 אצבעות'. פתאום הדבר הזה חזר אלי מזווית אחרת – ממקום של אמא, של בית, של משפחה, גם מהמקום של ילדה להורים".
וכדי להמחיש עד כמה גדול ותמידי הכאב, נרקיס משתפת אותי באירוע שחוותה ביום בו שוחחנו: "היום קיבלתי שירות מאישה בישוב בו אני גרה, בניצן. אותה אישה היא אחת מהמגורשים והיא בכתה כאילו זה קרה אתמול. היא בת 60, עברו 14 שנה ועדיין הכאב שלה כל כך עמוק שהיא גרמה לי לבכות גם. אנשים לא מבינים, עוברים הלאה, היה ונגמר. איזה נגמר? אנשים עוד לא התחילו לטפל בפצעים של עצמם".
וכך, לפני קצת פחות משנתיים, במקום מגוריה בניצן, היא כתבה את שיר החורבן שלה. "אל הבית העומד בקצה חיי, אני חוזרת להביט בפעם האחרונה והיה אבינו מוחה דמעות של סוף, ומה נותר לאימנו, כל חייה בחול…".
נרקיס בחרה בשלב זה שלא להקליט את השיר ולהוציאו כסינגל אלא לשיר אותו אך ורק בהופעותיה: "החלטתי שהשיר ילך להופעות, והוא חלק חשוב בהופעה שלי. השיר ממש מרכז את כולם סביב הדבר ויש קשב גדול, אני ממש עוצרת את ההופעה ומספרת על זה וזה עושה אפקט מדהים. השיר מוציא את כל הכאב והצלקות – אני מופיעה איתו מול ההורים שלי שבאים להופעותיי ואני יורדת אליהם ואנחנו מתחבקים ובוכים וכל הקהל בוכה ומזדהה, ומדובר בקהל הכי מגוון, חילונים, דתיים, כאלו שלא יודעים מה זו התנחלות, מכל עם ישראל, וכולם מזילים דמעה ברגע הזה, מי לא יכול להבין את הדבר הזה, את הכאב הזה?".
"גדלתי בגוש קטיף, עברתי את הפינוי, ראיתי את ההורים שלי אורזים את החיים שלהם בתוך ארגזים, ראיתי את אבא שלי בוכה על הדשא שהוא כל כך טיפח, עוזב את החממות שהיו מקור הפרנסה וגם השמחה, עוזב את הבית שהם בנו ב-10 אצבעות"
כואב לי עליהם
שיר נוסף שיצא בשנת העשור לגירוש הוא "הבית שלי הולך איתי". את המילים כתב משה קלוגהפט, על הלחן הופקד דוד ד'אור ועל השירה – זמרים שהיו נערים בזמן הגירוש, שחוו את חורבן ביתם וצולקו.
יום אחד קיבל ד'אור מייל מקלוגהפט עם מילים לשיר חדש שכתב. הוא נזכר בכך כשאנחנו משוחחים, בזמן שהוא עורך חזרות למופע הסליחות שלו שיתקיים ב-3.10 בבריכת הסולטן, שם יופיעו עימו אמיר דדון, עידן עמדי ובניה ברבי, עם פיוטים וניגונים באווירה יהודית.
"קראתי את השיר והיה בו משהו שמאד נגע לי בלב, כי באמת ובתמים כואב לי על מה שהחבר'ה האלה עברו, וחלקם עדיין עוברים לצערי, ורציתי להגיד להם באיזו דרך שליבי איתם ואני חושב עליהם. התיישבתי ליד הפסנתר והלחן הגיע תוך שעה. התקשרתי לקולגהפט, השמעתי לו את השיר והוא אמר 'אני לא מאמין'", מספר ד'אור.
"קיוויתי שהשיר ייתן כוח", דוד ממשיך. "ניסיתי לתת איזו שהיא תקווה לאותם אנשים שיבינו שהבית שלהם הוא בכל מקום בו יהיו, כי זה בלב שלהם. כמו שאומרים לגבי ירושלים – יש את העיר ירושלים ויש את ירושלים שבלב – בכל מקום שה יגיעו אליו הם יבנו את ביתם עם הערכים והמסורת בהם הם מאמינים. אבל, כשמסתכלים בפרספקטיבה של 14 שנה אחורה ורואים מה ההתנתקות הביאה לנו, מותר להיות כנים ולומר שזה הביא הרבה יותר נזק מתועלת. האנשים שעזבו שם, הקהילות שהיו מאוחדות ומחוברות וחלק גדול מהן לא מצאו עד היום את מקומן, הפיצוי שהיה מגוחך ולקח המון שנים. הם סבלו שנים רבות בלי למצוא את עצמם בכלל, זה דבר קשה מאד".
"ניסיתי לתת איזו שהיא תקווה לאותם אנשים שיבינו שהבית שלהם הוא בכל מקום בו יהיו, כי זה בלב שלהם. אבל, כשמסתכלים בפרספקטיבה של 14 שנה אחורה ורואים מה ההתנתקות הביאה לנו, מותר להיות כנים ולומר שזה הביא הרבה יותר נזק מתועלת"
הקצינה שפינתה מתחברת
מוזיקה בכוחה לרפא, לאחד. לתת את התחושה שהשיר מדבר אלינו ועלינו. לתת לנו רגעים של חסד, שקט ושלווה. הסיבה שכולנו מתאחדים סביב שירי החורבן, היא כי כולנו מוצאים בשירים אלו את עצמנו, את חורבן הבית האישי והציבורי כאחד, וגם את הנחמה.
ד'אור: "לשיר יש את הכוח להביא לנפש שקט לכמה רגעים. אנחנו יודעים שהכאב שם הוא הרבה יותר עמוק, והשיר לא יכול באמת להביא מזור, אבל אולי באיזשהו מקום, הידיעה שחושבים עליהם, ששרים אותם, שזוכרים את מה שקרה להם, שלאנשים עדיין אכפת והם חשים בכאבם וזה לא משהו שקרה ונעלם, אולי זה קצת עוזר", הוא מקווה.
אלנתן: "הגיטריסט יעקב אסרף צילם לא מזמן את 'אמא אם הייתי', העלה לפייסבוק ושאל 'מה השיר עושה לכם'? התגובות היו כמו במעגל תמיכה. ראית את היכולת של המוזיקה לרפא ואיך כל אחד לוקח את השיר למקום שלו – אחד אמר שהשיר מזכיר לו את אמא שלו, אחר את אח שלו, כל אחד עם החיים שלו".
נרקיס: "בשנה שעברה הופעתי עם השיר בזאפה ומישהי כתבה לי הודעה בפייסבוק ואמרה שהיא הייתה קצינה שפינתה אנשים מהגוש ורק בהופעה נפל לה האסימון מה זה אומר בעומק, ללא קשר לדעה פוליטית. השיר הוציא את האמת החוצה, אני מדברת אותה, וזה עוזר לדבר את הכאב, לשיר אותו, לגרום לאחרים להבין. אנשים מתחברים לשיר כי בית זה מושג מאד עמוק. אצל אנשים בית יכול להיות בעל או אמא, או אמא שרוצה ילדים. בית מזכיר לאנשים כל כך הרבה דברים".
