הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
החופש הגדול הוא אתגר גדול לתפילה במניין, וזכות גדולה למי שעומד בו וזוכה להיות חלק מהציבור המתפלל
רבדים שונים ומגוונים יש לתפילה. ביסודה היא דיבור אישי של האדם מול ריבונו של עולם, ופריסת עולמו הפנימי מול הא-לוהים. לעתים מדובר בדברי שבח והודיה על כל החסד שריבונו של עולם גמל עלינו; לעתים מדובר בכאב ומצוקה, בחרדה ובתסכול, הנאמרים בפני הקב״ה. את כל אלה אנו למדים מקודש הקודשים שלנו – התנ״ך – שהוא רווי תפילות מסוגים שונים, ואין אחת דומה לחברתה. ניתן לעתים למצוא תבנית מסוימת גם בתפילות האלה, כגון הקדמת דברי שבח לריבונו של עולם לפני הבקשה וכדו׳, אך ביסודו של דבר מדובר בתפילות אישיות, ייחודיות ומותאמות לזמן ולמקום. לא לחינם הגדירו חז״ל את התפילה כ״חיי שעה״.
מיום שחרב בית המקדש הוטלו משימות נוספות על התפילה, ובעיקר הוטל עליה למלא גם את מקום העבודה הציבורית. זהו חלק בלתי נפרד ממהותה של היהדות, שיש בה זהות אישית של עובד א-לוהים, ויש בה גם זהות לאומית ההופכת אתנו לאומה שנועדה על ידי הקב״ה לשאת את שמו בעולם, ולחיות חיים ציבוריים וכלליים בצל ההופעה התורתית. העבודה הציבורית המשותפת אינה יכולה להיוותר במתחם האישי האינטימי של האדם מול הקב״ה. כדי להתכנס לתפילה צריך מועדים מחייבים שבהם הציבור מתכנס; כדי להתפלל ביחד יש צורך בנוסח משותף שבו אנו מתפללים; וכדו׳. זה התהליך שיצר את הסידור, את הלכות תפילות מקומה ומאורחותיה, ואת המחויבות הגדולה לה.
אנו נמצאים היום אפוא עם שתי תנועות של תפילה, שלעתים מתאחדות ולעתים חיות במקביל. תנועה אחת היא החשיבות הגדולה של התפילה הציבורית, במניין, בזמני התפילה המחייבים כהלכה, בנוסח המשותף, באמירת אמן בקול, בענייה ראויה במקומות שעוצבו כמקהלה העונה לדברי החזן, בהתנהגות ראויה בבית הכנסת – ללא דיבורי חולין, קריאת עלונים והסחת הדעת מהשותפות הציבורית וכדו׳. עשרה גברים המתקבצים יחד מהווים את גרעין העדה המתפללת, ויחד עמם הנשים, ואף הילדים הקטנים, מתפללים כקהל מול ריבונו של עולם. החופש הגדול הוא אתגר גדול לתפילה במניין, וזכות גדולה למי שעומד בו וזוכה להיות חלק מהציבור המתפלל. זו גם קריאה לנוער ולמבוגרים כאחד לייסד את התפילה בציבור על מכונה.
ובד בבד, התפילה האישית; שלא נחמיץ גם את המקום האינטימי שבתפילה. יש לו מקומות רבים: בתוספות בברכות בתפילת העמידה בנוסח יחיד; ב״שומע תפילה״ בו רשאי כל אחד מאתנו לומר את אשר הוא רוצה בנוסח שבו הוא משתוקק; ובכלל – בתפילות שהן מחוץ למסגרת הציבורית, במקומות ובזמנים שאדם מבקש להביא את עולמו הפנימי בפני הקב״ה. כך חיות שתי התנועות הרוחניות של התפילה בתוך עולמנו, ואנו גם זוכים בתפילה במניין ושותפות עם הציבור, וגם מוצאים את הנתיב האישי המיוחד להביא את עולמו הפנימי בפני הקב״ה.
(עקב תשפ"א)
