פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
לצד איסור השכחה, ראו כבר חכמים הראשונים ברכה בשכחת דברים מסוימים
השכחה והזיכרון הן תופעות פסיכולוגיות, פיסיולוגיות, אנושיות. לא אחת הן מתעתעות באדם, וגורמות לו מבוכה וביזוי, אם לא צער, כאב וסבל של ממש. בעולם המשפט יש לזיכרון תפקיד מרכזי בקביעת עובדות הנדרשות לשם ההכרעה השיפוטית. הדיונים בדבר מהימנותו של הזיכרון האנושי וטיבו (כגון "זיכרון סלקטיבי" או "זיכרון מודחק") רבים מספור. אחד מעמיתיי, נוהג לומר שלתופעת השכחה יש לפחות שלושה יתרונות: א. בכל יום אתה פוגש חברים חדשים; ב. בכל יום אתה שומע בדיחות חדשות; ג. בכל יום אתה פוגש חברים חדשים…
אכן, לצד ההומור, השכחה מביאה לא אחת בכנפיה את ביזוי כבוד האדם וביושו. ולא לחינם הזהירונו חכמים הראשונים על חובת זהירות מיוחדת בעניין זה: "היזהרו בתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו".
לצד איסור השכחה, ראו כבר חכמים הראשונים ברכה בשכחת דברים מסוימים, דוגמת אדם אהוב שנפטר מן העולם, ואמרו "גזרה על המת שישתכח מן הלב". מאמר זה, שבמבט ראשון עשוי להיתפס כקביעת עובדה בעלמא, היווה מקור לחלק מדיני האבלות שאוסרים על אדם להתאבל במשך תקופה ארוכה מדי. כך, למשל, פסק הרמב"ם (הלכות אבל ג, יא): "אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי, שנאמר 'אל תבכו למת ואל תנודו לו'… והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם, הרי זה טיפש. אלא כיצד יעשה? שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים". שקיעה יתירה במחוזות האבל והזיכרון, במידה העולה על הנדרש, עלולה לקצר ימיו של אדם וליטול הימנו טעמם של חיים.
עיון בתורה מבליט את החזרה – פעם אחר פעם – על חובת הזיכרון (ששיאה בעשרות ציווים ל"זכור את יציאת מצרים", ותמציתה באותן "שש זכירות" שרבים משלומי אמוני ישראל נוהגים לומר בכל יום לאחר תפילת השחרית) וכנגדה איסור השכחה.
רבות מהן מופיעות בספר דברים, ובהבלטה יתירה, דוגמת "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (ו, יב); ובפרשתנו (ז, יח) "זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם"; ועוד: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר" (ח, ב), ועוד: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ… פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָ" (ח,יא).
אכן, בעוד שניתן לצוות על אדם לפחות לנסות ולזכור דברים מסוימים, באמצעות מעשים שמְחַיים את החוויה שאותה מבקשים לזכור ומרעננים את הזיכרון (דוגמת קריאת שמע, הנחת תפילין, סדר ליל פסח וכיוצ"ב), או חזרה תמידית עליהם ("אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים" – חגיגה ט, ע"ב), קביעת איסור על שכחת דברים מסוימים קשה הרבה יותר. בדומה למצוות אחרות שאינן תלויות תמיד באדם וברצונו (דוגמת מצוות הלב כגון "אהבת ה'" או איסור חימוד ותאווה שבעשרת הדיברות), השכחה נגרמת לא אחת מאונס ולא מרצון.
ביטוי למתח זה מצוי במשנת אבות (ג, ח): "רבי דוסתאי ברבי ינאי אומר משום רבי מאיר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד, ט) 'רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים". יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר: 'ופן יסורו מלבבך', הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב לו ויסירם מליבו".
פרשני המשנה הבחינו בין שגגת זדון, שנגרמה מרשלנות האדם (ראו ברטנורא על אתר: "בשביל שלא חזר עליה, מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון"), לבין שכחת שגגה, שגגת אונס, שאין לאדם שליטה עליה ולפיכך אין הוא מתחייב עליה בנפשו.
ובדרך דרוש הוסיפו: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו" – עוסק הוא בתורה ובמצוות, אך שוכח את ה'אחד'. כמה מרובות הפעמים שבהן מתוך הקפדת יתר בקיום מצווה, על חומרותיה ודקדוקיה, עשוי אדם לשכוח את ה'אחד', את הקב"ה, שמכוחו ולשמו נעשים כל אלה. אדם כזה – בדין הוא שיתחייב בנפשו.
(עקב תשפ"א)
