הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ציורים בוסריים המלווים אותנו מימי ילדותנו יוצרים חסימות רוחניות כשאנו מתבגרים, והם אינם מצליחים עוד להניע אותנו לצעוד בדרך אחרת. בהקשר של ראש השנה – ציור המאזניים, כשבכף אחת פחמים ובכך אחד יהלומים, וחובת הקדשת חודש אלול להעמסה גדולה יותר של יהלומים כדי להכריע את כף המאזניים – אינו מסוגל עוד להניע אותנו בבגרותנו. סיבות רבות לכך: אין אנו מבינים את ההיגיון הפנימי בשיפוט על מעשים שאינם קיימים עוד כלל בתודעתנו; אין אנו חפצים בנזקים העולים מציור ריבונו של עולם כמי שיושב בשמיים ומתחשבן עם בריותיו; תמונה זו של חודש אלול מרחיקה אותנו, שכן היא נראית בעינינו כאונאה עצמית, שאינה יוצרת שינוי אמיתי, אלא חותרת להספיק ללקט עוד כמה מעשים טובים; ובעיקר – זו תמונה נשחקת, שאין בה כדי לחולל התעוררות פנימית יוצרת.
ואולי אפשר לתור מתוך חרות פנימית אחר דימויים אחרים המופיעים במקורות, ושיש בידם לחולל בנו את התמורה שאנו משתוקקים לה, ולאחר מכן גם לבחון האם המפגש בין תמונת המאזניים לבין התמונה המתחדשת אפשרית, ושהיא עצמה מחוללת שינוי גדול. הדיון הזה אינו מתרחש כאן בפעם הראשונה. בצורה מפורטת, הוא התרחש בוויכוח נוקב שהתקיים בין הנביא יחזקאל לעם ישראל (בפרק יח). בפרק זה מוצגת תורת הגמול בדרכה הא-לוהית המיוחדת. הנביא חושף את הנעשה בבית דין של מעלה, ומלמד:
" והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חוקותיי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות. כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה…. ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי, כל צדקותיו אשר עשה לא תיזכרנה במעלו אשר מעל ובחטאתו אשר חטא בם ימות. ואמרתם: לא יתכן דרך ה', שמעו נא בית ישראל: הדרכי לא יתכן, הלא דרכיכם לא יתכנו?!".
מה מלמד הציור הנבואי ? הוא מלמד כי ההסתכלות ה"חשבונאית" אינה כעל חשבון הרווח וההפסד, אלא נובעת ממבט כעל "מאזן" – לאמור: היכן נמצא אדם בשורה האחרונה קודם למשפט ה-אלוהי. כל מעשיו כולם מתנקזים לנקודה זו, והיא המכריעה את דמותו. הנביא מדבר על כל חייו של אדם, אולם עקרונות אלה רלוונטיים גם לגבי ראש השנה. בנקודת השיפוט של ראש השנה השאלה הניצבת בפנינו היא היכן אנו נמצאים בדקה האחרונה של כ"ט באלול. נקודת זמן זו היא צירוף של נקודת הפתיחה של השנה – הדקה הראשונה של א' בתשרי, ביחד עם כל הנעשה במשך השנה כולה, ועם העיבוד הפנימי שאנו עושים עם כל אלה. הסימטריה בולטת בדברי הנביא: השפל יכול להתהפך לשורה תחתונה מועצמת, אך הדבר נכון גם לכיוון ההפוך: כגובה הטיפוס כך גוברת סכנת ריסוק העצמות בנפילה.
ציור הנקודה האחרונה של השנה מחולל תמורה בעבודה הפנימית של הימים המיוחדים האלה. מה שעומד במוקדו אינו רק הניסיון ללקט עוד כמה מעשים טובים, כי אם עיבוד מחודש של השנה שעברה. ההכרעות והבחירות שהתקבלו במשך השנה עדיין קיימות בתוכנו, בשל העובדה שהן חרטו בנפש את תוצאותיהן, ועל כן ניתן לעבד אותן מחדש, להפוך את הנפילות למנועי צמיחה, ולהיזהר מההיבריס של ההצלחות; לרפא את הצלקות שחרטנו ולשמור על עצמנו מפני נפילה בשביעות הרצון המוגזמת; ולהצמיח דמות בשלה יותר שהפכה את כל אלה לתנועה כלפי מעלה. זו משמעותה העמוקה של הפיכת זדונות לזכויות, כפי שלימדנו הרב קוק זצ"ל.
(נצבים תשעו)
