רגע לפני שמשה נפרד

השבת אנו נמצאים ב"שבת שובה" בה אנו קוראים השנה את  פרשת "וילך" בה נפרד בעצם משה מעם ישראל ומבטיח להם הצלחה בדרך בה ילכו תחת השגחתו של הקב"ה ותחת הנהגתו של יהושע.

כחלק מתהליך פרידתו של משה מהעם הוא מוסר את התורה הכתובה לכהנים בחנית: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" ואל הזקנים.

מתוך ראיה זו שבעצם את התורה שבכתב מוסר משה כפי שמביאה לנו התורה לכהנים ולזקנים, יכולים אנו להבין כי מה שאנו אומרים בפרקי אבות "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" אין הכוונה כפי שאנו רגילים לחשוב על התורה שבכתב אלא דוקא על התורה שבעל פה.

ואכן, לפני שמוסר משה את התורה לזקנים ולכהנים, ממנה משה את יהושע פומבית ובפני כל העם למנהיג תחתיו. ויש לכך חשיבות מרובה כי כפי שמציאותו של העם קודמת למתן תורה, כך המנהיגות המדינית-חברתית אשר בתור שכזאת כפופה אף היא לתורה, הינה בעלת זכות קדימה על פני נושאיה של התורה. כפי שאנו רואים שהנביא הוא זה שהולך אל המלך ולא להיפך! (ותמיהה על דורנו אשר בו, התהפכו היוצרות והולכים ראשי הממשלות והנשיאים על פתחיהם של הרבנים, וקודמים הרבנים למחזיקי המלכות).

ובפתח העברתו את התורה לכהנים, מצווה משה על מצוות "הקהל" שזכר לה נקיים בעז"ה השנה. מצוה זו הינה מרכזית בתורה מבחינת משמעותה החינוכית:

• כפשוטה למען ישמעו ולמען ילמדו.
• מבחינה חינוכית לילדים "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה" – וראוי לשים לב שבעוד המבוגרים מצווים גם על שמירת התורה ועשייתה הילדים מצווים רק על היראה.
• והלא במשך כל השנים מצוות תלמוד תורה בעינה עומדת "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". אלא יש למעמד "הקהל" כשהוא לעצמו השפעה על כלל העם, הגורמת את היראה המתאימה לרכישת הידיעה.

זו היא התגלות הבחינה הכלל-ישראלית. שנמצאים במעמד זה כולם כאחד כפי שהיו במעמד הר סיני כאיש אחד בלב אחד ומתגלה כי אף על פי שהפרצופים והגופים שונים המהות והנשמה אחת היא. ודרך כלל ישראל וכנסת ישראל מתגלה השכינה.

זו הסיבה לכך, שגם בסוף הפרשה לקראת שירת האזינו, מבקש משה שיקהילו אליו את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, כדי שבחינת התכללות זו תשפיע, כדי שהדברים ישמעו ויקלטו ואזי "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם".

תשובתו של הפרט, היא אכן להיכלל בזהות ובגורל העם בכללותו ויחד איתו, כפי שבא לידי ביטוי ברור בתפילות שאנו מתפללים בראש השנה, שלמרות שהיינו מצפים לבקשת סליחה ומחילה אישית ולתפלות על עצמי, אינן כך כלל וכלל; אלא כל מהותו של יום וכל התפלות בימים אלו הוא רק בקשת המלכתו של הקב"ה למלך עלינו ועל כל העולם כולו, שזו היא מטרת בריאתו – אם כן ביום הדין בודקים עד כמה ממלא האדם את ייעודו שהוא המלכת הקב"ה בעולם. על כן קודם ראש השנה ליום הכיפורים ולבקשת הכפרה האישית. ורק כך חוזר הוא בתשובה לשימה לפני ד'.

ואלו הן המדריגות: השבה לתורת ד' (השיבנו אבינו לתורתך) בבחינת בנים אתם לד' אלקיכם. והתקרבות לעבודה בבחינת עבדי המלך (וקרבנו מלכנו לעבודתך) והחזרה בתשובה שלימה לפני ד' (והחזירנו בתשובה לשימה לפניך) בב"א.

שבת שלום וגמר חתימה טובה

(וילך-שובה)