אנחנו ניצבים ביחד

פרשת השבוע שלנו פותחת במלים "אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלקיכם". נשאלת השאלה מה באה המילה "כולכם" להוסיף? הרי זה נשמע מיותר, לאחר שכבר כתוב "אתם".

בהמשך, כך מתוארת הפניה שתתכן מעם ד' : "פן יש בכם איש… אשר לבבו פונה היום מעם ד' אלקינו ללכת לעבוד את אלקי הגויים ההם… והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי…".

בעצם, ישנו רק מצב אחד שבו אנו "לפני ד'" וזהו כשאנו בבחינת "כולנו" כאגודה אחת. ההפך של האחדות הכוללת, הפירוד, הוא בחינת "פועלי עוון". המציאות של "כולנו" אינה סתם עמידה ביחד, היא איננה סטטית אלא דינמית: היא דורשת מאמץ מצד האישים הבונים יחד את הכלל באופן כזה שהכלל הוא הנותן לכל אחד את זהותו האמיתית וכל אחד תורם לכלל כולו מאישיותו הפרטית הייחודית, סוד בחינת הכלל שהוא צריך לפרט והפרט שהוא צריך לכלל. ע"י המאמץ ליצור את האחדות מעידים ישראל על אחדותו ית' ובזאת ניצבים הם לפני ד' כי אחרת הפירוד מרחיק אותם ממנו. וכפי שאומר המדרש לגבי סמיכותה של פרשיה זו לפרשת הקללות: שאימתי יאיר לנו האור גם באפלה? בזמן שאנו כאגודה אחת כאותם הקנים שאי אפשר לשברם כשהם אגודים אף אם כשהם פרודים אין לך קל מזה.

וממשיכה התורה ואומרת לנו שישנו מצב של פניה מעם ד' שיכולה להתבצע אצל יחיד או אצל משפחה או אפילו אצל שבט. ובמהותה הפניה מעם ד' היא בכך שאינם משייכים את עצמם אל הכלל אלא מוציאים את עצמם מן הכלל דבר המתבטא באמרם "שלום יהיה לי", כאומרים "שלום עלייך נפשי", וכי מה אכפת לי אם העולם כולו שרוי בצער במידה ואני איני קשור לזה ולי טוב.

ואמנם דבר זה בא לידי ביטוי בולט ביום הדין שבפתחו אנו עומדים, שהרי לכאורה לפני ראש שנה היינו צריכים לעמוד באימה וביראה כאדם העומד לפני משפט, ללבוש שחורים, לצום ולא להתגלח ואילו עם ישראל מתכונן לקראת ראש השנה ולובשים לבנים, ואוכלים ושותים. אלא יודעים אנו שהקב"ה יוציאנו זכאים בבחינת כלל ישראל (ואם נתבונן ונשים לב רוב תפלות ראש השנה מדברות בפן הכללי ולא בפן הפרטי ואין אנו אומרים וידוי וכד'). אמנם בבחינת הפרט יכול הדין להיות לחובה ואולם בבחינת הכלל מובטחים אנו שנצא זכאים כי עמך כולם צדיקים.

זה גם מה שמלמדת האישה השונמית את אלישע השואל אותה בראש שנה ("ויהי היום" – ואין היום אלא ראש השנה) "היש לדבר לך אל המלך?" ועונה לו האשה: "בתוך עמי אנכי יושבת". ואומר על כך הזוהר הקדוש כאשר כל העולם כולו מצוי בדין אל לו לאדם לפרוש ולבקש בקשות פרטיות וזו הסיבה שעונה האשה "בתוך עמי אנכי יושבת" ואין בקשתי אלא על עמי.

ואם כן זה מה שבאה התורה ללמדנו "אתם נצבים היום" ומה מוסיפה לנו המילה "היום"? שהרי ברור שהדובר דיבר באותו יום בו דיבר? אלא התורה חדשה היא בעיננו בכל יום ובא הכתוב לומר לנו הקוראים אותה בכל יום שבו נקרא שאע"פ שבחיצוניות נראה שיש פירודים רבים, מבחינת הפנימיות כולנו כלל אחד (וצריכים להיות) מחוברים. ולא רק זאת אלא שהפרישה מהכלל לא בכך שבפניה מעם ד' ושוברת את אחדות שמו ית' הרי היא גם עבודה זרה.

ואחרי האירועים הקשים שארעו בשבוע האחרון לא נותר לנו אלא לאחל לכולנו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה (וסיפר לי תא"ל (מיל') אפי (פיין) איתם ששמע מפי הרבי מליובוויץ' זצ"ל מדוע אומרים אנו שנה טובה וגם מוסיפים ומתוקה? אלא עלינו לדעת כי הטוב לא יוצא בהכרח מן המתוק ולעתים הוא מתגלה דרך רע ומר ואנו מתפללים שהשנה לא רק שתהיה טובה אלא שהטוב יתגלה לנו רק דרך המתוק) וכפי שאנו מתפללים שלוש פעמים בכל יום ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים, שהשיבה תהיה מלובשת במידת הרחמים בב"א.

(נצבים תשפ"א- רה"ש)