הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
השנה היא אחת השנים שבהן שבת שובה היא בפרשת וילך, ואת פרשת האזינו נקרא בין יום כיפור לחג הסוכות. יוצא, אם כן, שפרשת התשובה בשנה זו מדגישה את הבחינה של הסתרת פני השכינה כנקודת המוצא של חזרתנו אליו ית'.
נקודה חשובה להבנת מהלך הפרשיות: משה רבנו מכריז בו זמנית על כך שעם ישראל יעבור את הירדן בלעדיו תחת הנהגתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, למרות שבמציאות הנראית לעין, המנהיג יהיה יהושע. שני הדברים נאמרים בפסוק אחד, כאילו בו זמנית, בנשימה אחת: "ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'", ושוב חוזר המוטיב הידוע מכבר. משה נאבק למשך כל חייו כדי להחדיר לתודעת העם שהקב"ה הוא אשר הוציא אותם ממצרים, על אף שבמציאות הארצית היה נראה כאילו משה ואהרן היו "הנפשות הפועלות". עתה חוזר אותו עניין אבל בכיוון של הכניסה לארץ ישראל. כאילו ישנה איזו בעיה אמונית בישראל להצליח להאמין – מעבר למס שפתים – שאכן הקב"ה הוא המכוון את ההיסטוריה, עם הצלחותיה וכשלונותיה. דוגמאות לכך חווינו בעבר הלא רחוק כאשר אנשים בעלי קומה המשתייכים לזרם של הציונות הדתית נשמעו מפקפקים במעמדה הגאולי של מדינת ישראל מתוך כאב על ההתרחשויות – הווי אומר מתוך אי-יכולת להפריד בין מהות המדינה כמדינה לבין החלטות ממשלה ואין כאן מקום להאריך.
הבעיה האמונית נובעת כמובן לא מההצלחות אלא מהכשלונות. הסברה הפשטנית אומרת שאם באמת הוא ית' אשר מנהל את העניינים, איך ייתכן שישנן ירידות תלולות בדרך? אחת התשובות היא שלמשל הקב"ה אמר לאברהם "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך"; הוא הודיעו על היעד, אבל לא על המסלול. כך הסביר מו"ר הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל בשיעורו הפומבי האחרון לפני מותו את נושא היחסים בין ההשגחה האלקית לבין הברירה החופשית של האדם: "כל מה שאנחנו חיים, כולל מה שקורה היום, הכל כבר כתוב בתורה, מכיון שזו ההיסטוריה של עם ישראל, אבל הצורה של העניינים – זה תלוי בנו וזאת אחריותו של כל אחד ואחד". ועוד: "הזכות, היא לעזור לקב"ה כדי שהעניינים יהיו קלים 'כי בכל צרתם לו צר'. זה העיקר! הכל בידנו, אבל נסתר".
מתחילת ספר דברים, משה הוא המדבר ומזכיר את דברי השם. בפרשתנו, חוזר כביכול הקב"ה לדבר "און-ליין": "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל". משה ויהושע יקבלו ביחד את ההודעה של "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". זאת אומרת, שככל שההיסטוריה מסתבכת, הנוכחות האלקית הופכת להיות יותר ויותר נסתרת כדי שהחופש האנושי יישאר יותר ויותר שלם ומבחן האמונה יותר ויותר אמיתי.
למעשה, זה גם בדיוק מה שאנו קוראים בהפטרה: "שובה ישראל, כי כשלת בעונך". אפשר להבין את המילה "כי" במובן של "כאשר". משמעות הפסוק היא אז: "אם קרה שכשלת בעוונך, שובה…".
אבל המילה "כי", משמשת גם כמילת הסבר, במובן של "מפני ש…", ואז משמעות הפסוק היא "שובה ישראל, מפני שכשלת בעונך". אם נחשוב שהעוון הוא בעצמו הכשלון, אין הדברים מובנים. לכן פירש רש"י: "באו לך מכשולים בעד עווניך", היינו שהעוון גרם למכשולים נוספים המרחיקים את האדם יותר ממה שהעוון עצמו הרחיקו, והמכשולים האלו מקשים על התשובה יותר מהעוונות עצמם. לכן אי אפשר בבת אחת לחזור אל ד', כפי שכבר למדנו זאת בפרשת נצבים. תחילת התהליך היא היאחזות בזהות היהודית, התכללות בכלל ישראל מבלי שתהיה אפשרות מיידית להכיר בו ית'. "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יה' אֱ-לֹהֶיךָ" עד ולא עד בכלל. אבל אחרי ההתבוננות ומתוך יושר שכלי ויושר המדות, מה שמתבטא במילים "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" מלשון "לקח טוב נתתי לכם", תגיע התשובה מאהבה "וְשׁוּבוּ אֶל ה'". ונאמר: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
שבת שלום וגמר חתימה טובה.
(וילך תשפ"ג)
