הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
"וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: קְדשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ד' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדשׁ הוּא לֵא-לֹהָיו: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כא, א-ח)
ידוע הכלל שאמרו חז"ל שכל לשון דיבור הוא לשון קשה, במידת הדין כמו דַּבָּר לְדוֹר שהוא לשון שררה, ולשון אמירה הוא לשון רכה במידת הרחמים. והרי שכאן הקב"ה מדבר אל משה בלשון רפה וגם מורה לו לדבר באותה צורה אל אהרן ואל בניו, וישנה הדגשה משולשת לעניין זה: "וַיֹּאמֶר ד' גו' אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים גו' וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם". מדוע העניין הזה של השמירה המיוחדת של הכהנים מכל דבר טומאה ומטומאת מת במיוחד באה בתורה בלשון של מידת הרחמים? הרי חומרת הדבר היא כזאת שהיינו דוקא מצפים שהדברים יהיו בלשון קשה כגידים כמו "וְתַגִּיד לִבְנֵי יִשְׁרָאֵל" או לפחות בלשון דיבור?
לכן אנו צריכים להבין שעדיין נמצאים אנו במסגרת ההלם של מות שני בני אהרן. וכשמדברים על ענייניי אבל חייבים לקחת בחשבון את רגשותיו של האדם ולא לדבר בלשון דין יבש וקר. אבל יש כאן עוד ענין נוסף לא פחות חשוב. אם מסתכלים אנו על תפקידם של הכהנים בדרך כלל בכל הדתות, רואים אנו שעיקר תפקידם קשור למות. הם אלו האמורים ללוות את מעברו של האדם מעולם הזה הגשמי אל עולם הנשמות – יהיה עולם הנשמות בדתות השונות אשר יהיה. והנה באה התורה ומדגישה שבישראל, דוקא תחום זה הקשור למיתה הוא מחוץ לתחום של תפקידם הרשמי ככהנים. בתור אנשים פרטיים, לא תאסור להם התורה להטמא לקרוביהם. אבל אין זה תפקידם הדתי. לא בגלל שעניין המעבר הזה אינו קיים. הוא קיים, אבל אין זה שייך לכהן. תפקידו הוא שונה לחלוטין. תפקידו העיקרי נאמר כאן בפרשה עצמה: "כִּי אֶת אִשֵּׁי יְיָ לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ". דרישת טהרתם של הכהנים קשורה לקדושתם. רק מי שטהור יכול להיות קדוש. וקדושתם של הכהנים קשורה לעבודת הקודש שלהם המתבטא בעבודת הקורבנות שעיקרה קשורה לאכילה. לא אכילה סמלית או עריכת מאכלים בפני אלילים חלילה, להבדיל, ולא מאכלים המלווים את המת כצידה לדרך בנסיעתו אל חוף מבטחים כמו שהיה למשל אצל המצרים או עמים אחרים. אכילה בפועל של אנשים חיים אשר גם מצווים להנות ולשמוח באכילתם.
כמה פעמים דברנו כבר במסגרת זו על חשיבות האכילה ומשמעותה. לא נחזור כאן על אותם הדברים, רק נדגיש שפעולת האכילה היא ההנגדה המוחלטת לעניין של עיסוק בענייני מיתה ולכן הדבר הראשון שעוסקים בו אחרי הקבורה ותחילת השבעה, הוא סעודת הבראה. על ידי האכילה אנחנו מקיימים את נפשנו וזאת היתה מעלתם המיוחדת של הפרושים לעומת הצדוקים שהיו אוכלים חולין בטהרה, היינו שהיו מדמים את עצמם בהתנהגותם בעולם החול לזה של הכהנים בעולם הקודש שכפי שהכהנים אסורים באכילת הקדשים בטומאה, כך היו הפרושים אוכלים את מאכליהם בטהרה.
הגבלת התנהגות של אבל באה עוד לידי ביטוי כאן ע"י האיסורים לפגיעה כל שהיא בגופו של המתאבל: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת." גם דברים אלו היו ממנהגם של אומות העולם ועדין אפשר לראות כדוגמתם היום בעולם. הפגיעה בגופו של האדם המתאבל כאות כבוד למת באה להביע, ולו באופן סמלי, התנהגות של התאבדות. אחרי מותו של המת, כביכול אין טעם לחייהם של החיים. אבל בהתנהגות כזאת, גם מעידים על כך שמאמינים שהמת הוא באמת מת לגמרי, היינו אין כאן אמונה לא בחיים נצחיים ולא בתחיית המתים. ולכהנים יש איסור חמור יותר מאשר לכלל ישראל בעניינים אלו כי הרי תפקידם הוא דוקא להבטיח לאדם הפרטי כמו לכלל ישראל שיזכו לחיי עולם הבא על ידי תשובה וכפרה. לכן "שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ וגו'" (מלאכי ב, ז), כי תפקידו של הכהן הוא להיות הנציג של התורה כתורת חיים.
(אמור תשפ"א)
