הנסיונות של אברהם

פרשת העקידה מסתיימת בגילוי האלוקי לאברהם האומר לו "כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱ-לֹהִים֙ אַ֔תָּה" ואין אנו יכולים שלא להתפלא על כך: וכי היה צריך את העקידה כדי לגלות שאברהם הינו ירא אלקים? והרי אברהם הוא המאמין הגדול, איש החסד, הראשון המפרסם בעולם את שמו של הקב"ה. מה ארע בעקידה שגילה שהוא "ירא אלקים"?

על מנת להבין זאת עלינו להבין מה משמעותה של יראת אלקים. ואכן יראת אלקים עוברת כחוט השני לאורך כל פרשתנו והיא אף החוט המקשר את ההפטרה לפרשה.

לאחר שמגלה אבימלך ששרה הינה אשתו של אברהם ולא אחותו, הוא שואל את אברהם "מֶֽה־עָשִׂ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ וּמֶֽה־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי־הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל־מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי?" על שאלה זו אין אברהם עונה; וממשיך אבימלך ושואלו "מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה?", כלומר מה עמד ביסוד מעשיך ועל כך עונה אברהם "כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱ-לֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי". כלומר, אומר אברהם: היות וראיתי שהמוסר שלכם מבוסס על השקפות אנושיות משתנות ולא על יראת אלקים, אזי היום המוסר הוא כך ומחר הוא אחר, היות וכך יתכן ואשת איש הינו מעשה שלא יעשה, אולם רצח הינו דבר מקובל. זו הסיבה לסרבול בפס' המתאר את מקום המצאותו של אברהם: "וַיֵּ֥שֶׁב בֵּין־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גׇר בִּגְרָֽר", משום שבגרר הפוליטית אברהם מרשה לעצמו רק להיות גר ולא להיות תושב (כפי שאומרים חז"ל על הפס' "אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗יש אֲשֶׁ֤ר לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֢ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃" – זהו אברהם בדור הפלגה, בסדום ובגרר). ולכן מה שמבקש אבימלך באברהם זה "הנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב".

וזהו מה שביקש הקב"ה לנסות את אברהם, איש החסד; האם חסד זה הוא משום אידיאולוגיה אליה הגיע במקרה, או שהיסוד לכל מעשיו הינה יראת אלקים? לכן מתנסה אברהם בפרשתנו בשלושה נסיונות אשר גורמים לו להכניע את נטייתו לחסד, בשל רצונו של מקום: בפרשת סדום, גירוש הגר וישמעאל ועקידת יצחק. שאכן עליו להכין את הדרך למידתו של יצחק וממנה להתגלות מידתו של יעקב "תתן אמת ליעקב", שהיא אחדות המידות המעידה על אחדות ד'.

וזה מה שבאה ההפטרה להדגיש: בפתיחתה מתארת לנו ההפטרה את כך שבמציאות שבה אין יראת אלקים יכולים להילקח שני בניה של אשה אלמנה לעבדים למרות האיסור של "לא תהיה לו כנושה", העדר של כל סממן של חסד מגלה מציאות של מידת הדין מופרזת ללא חוש של צדק. אמנם, למרות זאת מידת האמונה התמימה של האשה האלמנה בהקב"ה ובנביאיו, מאפשרת גילוי של הרצון האינסופי של בורא עולם לגמול חסד עם בריותיו עד בלי די ושרק ההגבלה והחיסרון של הכלי המקבל מגביל את השפע האלוקי. ה"התהלך לפני והיה תמים" של אברהם הוא המאפשר את הנס של לידת יצחק כמו שהבטחת הבן שבהפטרה מקבילה להבטחת "ולשרה בן" ומותו של הילד ותחייתו הם מקבילים לעקידת יצחק הנקרא בפי חז"ל "עולה תמימה" ותחייתו באמרה "אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה", מגלים את עצם יראת האלקים האמיתית, שהיא הכרת האדם את עצמו כנברא אשר בריאתו מעידה על בוראו. "עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱ-לֹהִים֙ אַ֔תָּה", מגלה את גדולתו של אברהם לו ולעולם כולו "כי לא חשכת" כל מאמץ למען ידעו כי "בנך יחידך" הוא "ממני". וכך יראת האלקים מובילה את האדם להבנה ולהפנמה של קישור לבוראו ולהכרה בהזדקקות המסובב לסיבתו – ומכך להתעלות ולהגיע ליראת ד' טהורה עומדת לעד.

(וירא תשפ"ב)