האג'נדה של אברהם אבינו

מן השמים הודיעו לאברהם שלא בהתנתקות מן החברה ועמידה מן הצד יצליח להשפיע עליה, אלא דווקא בהיותו בתוך החברה

בתחילת דרכו היה אברהם בודד באמונתו, "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" [ב"ר מב]. אברהם מגבש לאיטו את דרכו בחיים, ואל המסקנה הנכונה אין הוא מגיע בפעם אחת. הנחת היסוד של אברהם כבר בראשית דרכו היתה, שאי אפשר להביא את העולם לתיקונו כל עוד היחיד יתרכז בהשלמתו האישית בלבד, כמו שעשה נח בשעתו. מפני שההשתלמות האישית, ככל שהיא חשובה, ואפילו היא קודמת לכל שאר ההשתלמויות, אי אפשר להסתפק בה מבלי לשלב עמה גם את האכפתיות מהזולת והשפעה עליו, לקרב רחוקים ולסייע לנכשלים ותועים. גם לאחר שהגיע לתובנה הזו, עדיין התלבט איך משפיעים על הזולת, האם בעקיפין, מבחוץ, על ידי דוגמא אישית, או שעדיף להשפיע מבפנים, בהשפעה ישירה? וכשעושים אותה מבפנים- האם יש לעשותה באינטגרציה מלאה עם האחר והשונה או שגם אז יש לסייג אותה בהגבלות? בשאלות הללו התלבט אברהם בראשית דרכו.

כבר אז החליט אברהם שהדרך הנכונה היא השילוב של ההשלמה האישית עם קירוב הרחוקים. אלא שבתחילה חשב שיש לעשות זאת דווקא בהתכנסות בתוך מעגל סגור ומשם להקרין על הסביבה. וכך מפרש החת"ם סופר [תורת משה, לך לך] את ניסיון "לך לך מארצך" של אברהם אבינו: שמלכתחילה לא הודיעו הקב"ה לאן עליו ללכת אלא אמר לו באופן סתמי: "אל הארץ אשר אראך" – מה היה ניסיונו של אברהם במקרה הזה? על כך כותב החת"ם סופר: "אף על פי שהיה ניסיון גדול ללכת מארצו וממולדתו ולא הודיעו הקב"ה אנא ילך, סבור היה אברהם שיוליכהו [הקב"ה] אל אחת המדינות [שאינן מיושבות] שהן הפקר שעדיין אין בהן איש, כי זה היה סמוך לדור ההפלגה, כי בן מ"ח שנה היה אברהם בפלגה ועכשיו הוא בן ע"ה, ובזמן של כ"ז שנים  עדיין לא נתיישבו כל המדינות. וחשב אברהם שבאחד הגלילות הללו [הריקות מאדם] ידור ויתגדל". וכאשר נאמר לאברהם ללכת הייתה מחשבתו שהוא עם הרבבות שהצטרפו אליו [כדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ע"ז ה"ג): "עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם"] יקים מדינת מופת, שהיא תשמש דגם לחברה מאמינה, שהחברה האנושית שמסביב כשתראה אותה תרצה לחקות אותה. אבל לא זו הייתה כוונתו של הקב"ה, ולכן כשהגיע אברהם לשכם נראה אליו שם הקב"ה והודיעו שכאן עליו לחנות ולבנות את חייו, ומסיים החת"ס: "והכנעני אז בארץ, עם גדול ורם בני ענקים, ואברהם יתגורר שם כגר עד יפרה ויוריש הכנעני, מה שיארך זמן רב, ואעפ"כ לא הרהר אלא 'ויבן שם מזבח לא־ל הנראה אליו', לומר שנתן תודה לה' ולא הרהר ח"ו".

מה חשב לכתחילה אברהם לפי הפירוש הזה, ומה לימדו אותו מן השמים? מחשבתו הראשונה של אברהם היתה שהדרך הנכונה להביא את העולם לתיקונו, היא בהקמת חברת־מופת, המתבדלת ומסתגרת כדי להישמר מהסביבה החברתית המקולקלת, כדי שתוכל לשמור על ייחודה בצורה בטוחה יותר [כדוגמת הישיבות המתבדלות בימינו], וחברת המופת הזו בהיותה דגם לחברה מושלמת תשפיע לטובה בעקיפין על החברה הסובבת בהיותה דוגמא לחיקוי. אבל מן השמים הודיעו לאברהם שלא בהתנתקות מן החברה ועמידה מן הצד נצליח להשפיע עליה, אלא דווקא בהיותנו בתוך החברה, חיים בקרבה, ומתוכה לפעול ולנסות לתקנה ולשכללה. ואת זה אומר לו הקב"ה כשמסמן לו את ארץ כנען כארץ שעליו לחיות בה למרות שהייתה ארץ מושחתת. והנה אברהם, למרות שעליו לשנות את כל תפיסת עולמו, מקבל עליו את הדין. הוא נוטע את אוהלו במרכז הישוב הכנעני, בין בית-אל לעי, מתקין לאהל ארבעה פתחים לארבעה רוחות העולם כדי לקבל כל אדם: "מלמד שהיה אברהם אבינו מכניס בני אדם לביתו, מאכילן ומשקן ומאהיבן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה" [שיהש"ר פ"א]. בהכניסו לאוהלו את העוברים ושבים אין אברהם בודק את טיבם, כמו המלאכים שבאו אליו בדמות בני אדם, והם נראו לו כישמעאלים המשתחווים לאבק רגליהם, ולמרות חולשתו הגופנית והתשישות מחום היום אין אברהם נמנע מלהכניסם כאורחים לביתו, אך יחד עם זאת אין הוא מוותר על עקרונותיו, ולכן הוא מבקש מהם לרחוץ את רגליהם, מפני שהקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו [עיין רש"י בראשית יח ד]. אבל גם ההקפדה הזו לא מנעה ממנו להכניסם כאורחים לביתו כמו שהם.

(לך לך תשפ"ב)