יעקב הבין שהבטחת הקב"ה לאברהם היא לא ביחס לכמות האוכלוסייה של עם ישראל אלא לנצחיותה של האומה
שלוש פעמים התברך אברהם בברכת הזרע, כל פעם באמצעות דימוי שונה. לאחר שנפרד אברהם מלוט נאמר לו: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ". בברית בין הבתרים נמשל זרעו של אברהם לכוכבים: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". לאחר ניסיון העקידה נמשל זרעו גם לחול הים: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם".
הרבי מסלונים (נתיבות שלום, ויצא) מבחין בין שלוש דרגות של ברכה בהן התברך אברהם: כוכב, חול ועפר. 'כוכבי השמים' מסמלים יחידי סגולה עובדי ה', כל אחד מאיר בפני עצמו. 'חול הים' עוצר בעד נחשולי הים המאיימים להציף את כל הבריאה. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, ורק מכוח היותם מאוחדים, יכולים הם להגן על הבריאה מפני גלי הים. וכמו כן ישראל, כוח היחיד כגרגר חול, אך בהיות הגרגרים מאוחדים, יכולים להגן על עצמם. 'עפר הארץ' המסמל את כח הצמיחה של ישראל. לכוכבי השמים ולחול אשר על שפת הים יש יתרונות אבל אין בהם את כוח הצמיחה שיש לעפר הארץ. דימוי זה משקף את תרומתו של עם ישראל בעולם.
דימוי דומה מוצאים אנו אצל יעקב שמתחנן לפני ה' רגע לפני פגישתו עם עשו: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו… וְאַתָּה אָמַרְתָּ… וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב". רש"י: "והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו [= ליעקב] אלא והיה זרעך כעפר הארץ? אלא שאמר לו: 'כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך', ולאברהם אמר: 'הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים'".
לאברהם הובטח שזרעו יהיה כחול אשר על שפת הים, אך מדוע יעקב הוסיף: "אשר לא יספר"? יעקב הבין שהבטחת הקב"ה לאברהם היא לא ביחס לכמות האוכלוסייה של עם ישראל אלא הברכה היא על נצחיותה של האומה. קיומה של האומה הישראלית היא לנצח, ואת זה לא ניתן לספור. זו היתה התשתית לתחינתו של יעקב, שהקב"ה יגן עליו מעשו אחיו שאם לא כן, עלול הדבר לגדוע את נצח ישראל. וכך גם מתנבא הושע: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". גם בדור שלנו למדנו שאמנם השואה הארורה פגעה קשות במספרו של העם היהודי, אך היא לא הצליחה לגדוע את המשך קיומו של העם, אשר לא יספר עד סוף כל הדורות.
(לך לך תשפ"ב)