מכאוביה של שרה אמנו

עשר שנים חלפו מעת שהגיעו אברהם ושרה לארץ כנען ושרה עדיין עקרה. שרה נותנת לאברהם את שפחתה הגר לאשה. לאחר שהגר נכנסה להיריון היא החלה לזלזל בשרה. לשמע הדברים מאפשר אברהם לשרה  לנהוג בהגר כפי רצונה. הכתוב מתאר בקצרה את התנהגותה של שרה כלפי הגר: "… וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ". הרמב"ן מבקר את מעשיה של שרה ולדעתו הסבל  שנעשה  לעם היהודי על ידי זרעו של ישמעאל נגרם כתוצאה ממעשה זה:

"חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה, ונתן לה בן, שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".

הרד"ק נוקט בלשון חריפה יותר :

"עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהיתה, מכה אותה ומקללת אותה, ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרה בזה למידת מוסר ולא למידת חסידות…"

נראה שהרמב"ן והרד"ק ביקרו את שרה יתר על המידה. קשה להתעלם מהרקע של  העלילה. שרה הולכת אחרי אברהם במסע ארוך ומייגע לארץ ישראל. במהלך המסע, עוברת שרה ייסורים רבים. מדי חודש בחודשו ישנן אכזבות וציפיות שלא התגשמו. באותן שנים היא שומעת את ההבטחות על הזרע, וחיה בין תקווה לייאוש. שרה מנסה לתמרן את המסע הפרטי שלה אל האימהות, עם המסע הציבורי של אברהם ולהאמין לכל אורך הדרך שתזכה לבן. הכאב מתעצם בראותה את הגר שפחתה  נכנסת להיריון ללא כל מאמץ. הגר שעוד לא הספיקה להבין כמה החיים מאכזבים, ועדיין לא מבינה עד כמה שרה נתונה בצער, מתנהלת בחוסר רגישות: "… וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ …". ומסביר המלבי"ם:

"כי חשבה [ = הגר] שאחר שהרתה יצאה מרשותה, וגם נדמה לה שהיא צדקת יותר משרה אחר שהרתה תיכף".

ברגע אחד, מנסה הגר להפוך את היוצרות. מרגע שנכנסה להריון היא חיה בתודעה, שהיא זו שתגשים לאברהם את בשורת הזרע. אם כך, קשה לבקר את שרה על מעשיה כלפי הגר, שנבעו מהעלבונות שספגה מהגר שפחתה. שרה תובעת את עלבונה ואת מקומה הראוי כאשתו של אברהם. זאת ועוד, מי יכול לנקות את הגר מאשם, שכן היא הסעירה את שרה והביאה על עצמה תגובה חריפה מצד שרה.

דומני שכך גם מפרש הספורנו: "כדי שתכיר שהיא משועבדת, ולא תבזה עוד את גברתה …". לאמור, אין מטרת העינוי לגרום לסבל אלא להשיב את שרה למקומה הראוי.

(לך לך תשפ"א)