הילד ששובר את הפסלים

אם אני מבקש תוכן וחיים פנימיים במקומות כאלה ואחרים – שלא תמיד למדו עליהם בישיבה, זה מבהיל אותי? או שאני מסכים ללכת בדרך החתחתים של רצון וגעגוע?

ילד טוב זה ילד שהולך בתלם, שלא שואל שאלות מעצבנות, כזה שעושה מה שמצופה ממנו, בלימודים, בתפילה, בחיי החברה, במה לא. אם הוא לא מקבל מרות זאת בעיה, אם הוא לא מכופף את הראש בפני סמכות זאת עילה לבדיקה, אם הוא כזה שקורא תגר… זה כבר ממש בלתי נסבל. כאלה אנחנו, רוצים שהכל ילך על מי מנוחות, כמה שפחות דרמות מיותרות. זה לא רשמי כל המידע הזה שאני אומר פה, אבל בינינו, מתי אנחנו מתחילים להרגיש אי נוחות עם הילדים? על מה יזמינו אותנו לשיחה חמורת סבר בבית הספר?

מה קורה בגיל הנעורים? מי לא היה רוצה ילד שימשיך את דרכו, שיעשה מה שמצופה ממנו, שיחשוב מה שצריך לחשוב, למי יש כח לדרמות? זה הכי טבעי ואנושי הרי. זה גם מפחיד כשנער מערער על מה שאמרו לו, זה פותח את הקלפים מחדש, דברים שכבר מזמן העלו אבק, מקומות שכבר נדמה היה לנו שלא נצטרך לגעת בהם מעתה ועד עולם. והילדים שלנו לא מוותרים לנו, את עצמינו אנחנו יכולים למרוח – לא אותם. אם לא נדבר באמת ובכנות מתוך נתינת מקום, הם פשוט 'ידפדפו' אותנו וימשיכו הלאה. זה לא תמיד קל, או נעים ונוח.

ומכאן "זום אין" לאברהם העברי, זה שמגיל צעיר חיפש ושאל ובדק ולא ויתר. סביר להניח שבאסיפת ההורים המנהל קיבל את תרח במבט חמור וסיפר לו שהבן שלו "טרבל מייקר" לא קטן, הוא לא עושה הנחות ויש בו התמרדות כלפי כל מה שכולם מקבלים כמובן מאליו. זה הרי לא נגמר שם, חז"ל מספרים לנו שהוא ניתץ את פסלי אביו והסתבך עם השלטונות עד כדי גזר דין מוות. הוא הרי הסיפור המכונן שלנו, הדמות שממנה הכל התחיל.

נכון שיש לנו תורה מאז, ונכון שאנחנו מתחנכים ומחנכים לאמת ברורה ומוצקה, איני מערער על כך, השאלה היא האם כשמישהו חותר ומחפש ושואל ומבקש אנחנו נבהלים? האם אנחנו מקטלגים אותו כבעייתי- או שאנחנו מצליחים לראות בתוכו קצת 'אברהמיות', רצון לאמת…?

אם הילד שלנו יוצא למסע כלשהו, והוא מגלה שהוא לפעמים יונק את חיותו, לא בדיוק מהמקום שאנחנו רגילים בו- אנחנו מצליחים לשמוח בנקודה הזאת של החיפוש שלו?

אבל עזבו חינוך, מה איתי? אם אני מרגיש שלא הכל מתיישב על לבי, אם אני מבקש תוכן וחיים פנימיים במקומות כאלה ואחרים – שלא תמיד למדו עליהם בישיבה, זה מבהיל אותי? או שאני מסכים ללכת בדרך החתחתים של רצון וגעגוע?

כמה פעמים האדם עסוק בהשוואות: למה כולם ככה ואני ככה? וכמה ההשוואות הללו תוקעות אותנו במקום…

"איך יכלנו להחזיק מעמד ואיך נוכל להמשיך ולהתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות מיעוט?", זועק רש"ר הירש בפרשתנו: "בודאי נכון שעל הציבור לייצג ערכים נעלים, היהדות גם היא נותנת חשיבות לציבור מזה הטעם ואוסרת על היחיד לנתק עצמו מהציבור. אך למרות זאת בתחילת דרכה של היהדות אומר הכתוב 'לך לך', לך למען עצמך, לך בדרכך שלך, זהו ערך נעלה עוד יותר"…

יהיה לנו עוד זמן ללמוד על מסגרות, על עם, על מתן תורה, אבל ממש בהתחלה אנחנו מקבלים תזכורת להסכים לחבק גם את הילד שקצת שובר את ה'פסלים' שלנו… הרי ככה הכל התחיל…

(לך לך תשפ"ב)