סטיבן הוקינג דווקא צודק

גבולות היכולת השכלית של האדם צומצמו אל גבולות חוקי הטבע. שם לא נמצאת האמונה 

היכן נמצאת האמונה?

האדם זקוק למרחב חופשי של בחירה גם בשאלות אמונה ופילוסופיה. רק כאשר משתחרר האדם מכוח חיצוני או פנימי המכריח אותו להאמין, הוא בשל לקבל את החלטת האמונה. יותר מכך, רק כאשר הוא לא יזדקק לאלוקים כדי להסביר את העולם, הוא יהיה באמת חופשי להחליט. האמונה תהיה במקרה זה בחירה בין שתי אופציות, לשתיהן אין הוכחה דדוקטיבית ולכן הוא יצטרך "דבר מה נוסף" כדי להכריע בין שתי האופציות.

זו אכן תרומתו היקרה מפז של סטיבן הוקינג הקובע בנחרצות כי "לא חייבים את אלוקים כדי להסביר את העולם ויצירתו", דברי דורבנות של ממש, שיש בהם, כאמור לעיל, בסיס פילוסופי יציב לקבלת החלטה נכונה בנושא האמונה. לשווא זעקו כותרות העיתונים והרשתות החברתיות, אשר לקחו את האמירה לכתובת הלא נכונה.

אברם, גדול המאמינים, בהתבסס על מדרשי חז"ל על פרשתנו, אכן הגיע למצב בחירה זה בשכלו הישר. מצד אחד, המדרש המפורסם המתאר את אברהם המתבונן סביבו ומגיע למסקנה כי לא השמש ולא הירח בראו את העולם, אלא יש להם כנראה אדון. מצד שני, אברם התמה לאור מראה עיניו, האם ייתכן שאין לארמון זה מנהיג?  הציץ עליו הקב"ה ואמר לו 'אני הוא בעל הבירה ומנהיגה'.

אין כאן הוכחות דדוקטיביות למאומה, וכפי שהרב קוק זצ"ל טען- 'כי גם אם אי אפשר להוכיח את קיומו של אלוקים, אי אפשר יהיה להוכיח לעולם את אי קיומו'.   אבל….הכוח הפנימי, הוודאות הפנימית המתיישרת עם סוג מסוים של הגיון, מובילים את אברם לכיוון הנכון והוא זוכה בשל כך לגילוי אלוקי. "לך – לך" , לך עם עצמך, עם מי שאתה, עם מחשבותיך הפנימיות, אני איתך, אומר לו הא-ל יתברך.

חסד עשה עימנו סטיבן הוקינג. הוא שיחרר אותנו מן המחשבה ההכרחית שניתן להוכיח את קיומו של הא-ל במוחנו, בשכלנו או בכל כלי אחר. אדרבא, מי שרוצה לעצום עיניו עד 120 ולהיווכח כי הכל ניתן להסבר באמצעות חוקי המדע, יכול לעשות זאת בביטחה ויבושם לו. גם את היווצרות העולם עצמו יודעת הפיסיקה המודרנית לתאר לפחות עד לנקודה ה'פיצוץ הגדול' אבל לא מעבר לכך, זה אינו מקומה. רוב רובה של האנושות, לאושרנו, אינה מחזיקה בעמדה זו. גבולות היכולת השכלית של האדם צומצמו אל גבולות חוקי הטבע. שם לא נמצאת האמונה.

(לך לך תשפ"ב)