ליישב את הארץ בצדק ומשפט

מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, עם מלוא עמידתו האיתנה ואהבתו לארץ ישראל, היתה השקפתו ועמדתו ביחס לזכויות הנכרים החיים בארץ, כי אין לקפח את זכויותיו הפרטיות של האזרח הערבי ולא לפגוע ברכושו או באמצעי הקיום שלו. אבל יחד עם זאת היה מדגיש ואומר שאין אנו חייבים לנכרים בארץ ישראל כל מחויבות לאומית של ריבונות או ממשלה, כי הארץ בכללותה היא של הקב"ה ("כי לי כל הארץ") שהפקידה בידי עם־ישראל. עמדתו זו לא הייתה רק תיאורטית בלבד אלא עמדה גם במבחן המציאות, כמו בעלייה הראשונה של גרעין אלון־מורה, שבה השתתף גם הרצי"ה עצמו – ומיד עם בואו לשטח ההתנחלות, היה שואל כל גורם שהגיע לשטח: האם הקרקע שאנו מתיישבים עליה היא קרקע של אדם פרטי. ורק משהוברר לו שהשטח הוא אדמות מדינה ואינה שייכת לאדם פרטי כל שהוא, רק אז נחה דעתו והסכים לעלייה.

ההקפדה הזו שלא לקפח את זכויות הפרט של נכרים בארץ ישראל, למרות שהארץ היא שלנו, היתה הנהגתם של אבותינו. כך נהג אברהם אבינו, למרות שמיד עם בואו לארץ מודיע לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אמנם תחילה ההבטחה היתה לזרעו של אברהם ולא לאברהם עצמו, אבל לאחר שאברהם שב ממצרים, מוסיף הקב"ה ואומר לאברהם: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". כאן כבר נוספה הבטחה אישית גם לאברהם עצמו ככתוב: "לך אתננה", עם הבטחה עתידית גם לזרעו. ובתוספת הנחיה אישית: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". הבטחה כוללת זו חוזרת גם במצות המילה: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם". והנה, למרות שארץ ישראל ניתנה לאברהם בהבטחה אלוקית, אין הוא מנצל אותה לפגוע באחרים, אלא אדרבא "בהמתו של אבינו אברהם היתה יוצאת זמומה (פיה חסום) ובהמתו של לוט לא היתה זמומה, היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקב"ה לאברהם 'לזרעך אתן את הארץ הזאת', אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת, ולוט בן אחיו יורשו, ואין אנו אוכלים, אלא משלנו אנו אוכלים". רועי אברהם הקפידו שלא לגזול את יושבי הארץ.

בדרך זו של כיבוד זכות האחר ממשיך אברהם גם לאחר שנפטרה שרה. כשהוא מבקש אחוזת קבר אין אברהם נוטל את מערת המכפלה, לא בחזקה ואפילו לא במתנת חינם, אלא "בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת־קבר", למרות שכבר קודם לכן הובטחה הארץ כולה לאברהם בהבטחה אלוקית.

בדרכו זו של אברהם מוצאים אנו גם את דוד המלך שנים רבות לאחר מכן, כפי שמבאר הרד"ק [שמואל א, פרק כד] שגורן ארונה שבהר המוריה היה בימי דוד בחזקתו של היבוסי, שישב בירושלים ונשאר בה גם לאחר שכבשוה בני יהודה, והשדה והגורן (שעליו נבנה אחר כך בית המקדש) היה בחלקו של ארונה היבוסי, שהיו כבושים ומעלים מס לדוד, והנה למרות שהם היו כבושים ומעלים מס לדוד, לא העלה דוד בדעתו לבא ולנשל בכוח את ארונה משדהו והגורן שהיה בידו, אלא מבקש מארונה: "תנה לי מקום הגורן ואבנה בו מזבח לה', בכסף מלא תנהו לי". ואין הוא מוכן לקבלו במתנת חינם אלא אומר: "לא, כי קנה אקנה בכסף מלא". מהאמור מבואר שהחיוב לבנות את ארץ ישראל אינו מקדש את כל האמצעים ויש לקיימו בצדק ובמשפט, ולכך התכוון הנביא באומרו: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", כשלעתיד לבא ארץ ישראל תפדה במשפט מיד האוחזים בה, דהיינו שעל פי הדין והצדק הארץ שייכת לעם ישראל ונפדה אותה אם ננהג בהגינות ובצדק. "ושביה" – שהם המוני העולים, ייקלטו בה בהצלחה, רק אם נרבה בינינו "צדקה" היינו עזרה הדדית וגמילות חסדים.

כל האמור לעיל הוא כאשר באים ברגל גסה ועושקים מהנכרי את אדמתו שירש מאבותיו, אבל כאשר המדינה מיישבת בתום לב את אזרחיה באדמת טרשים, בשטח שאינו בחזקתו של איש, ובא אח"כ ישמעאלי וטוען שקיבל את הקרקע מהמלך האשמי של ממלכת ירדן שחילק לכל דכפין קרקע שלא הייתה שייכת לו, מפני שהיה כובש זר בארץ ישראל, ובהחלטה רשלנית של בית משפט ישראלי שרוצה לעשות ספק צדק בלי טיפת חמלה ודורש מיושביה להרוס את ביתם ולעקור קהילה שלימה שלא חטאה מבלי לאפשר כל פתרון אחר שיעשה גם צדק וגם חמלה, מקרה זה אינו דומה לכל האמור לעיל.

(חיי שרה תשפ"ב)