מנהגי האבלות באתיופיה

פרשת השבוע כולה מלאה במקרה מוות; הפרשה פותחת במות שרה, קבורת שרה ומסתיימת במות אברהם וישמעאל, וגם קבורתו של אברהם אבינו עצמו באותה אחוזת קבר. אם כן, מדוע הפרשה נקראת: "חיי שרה"? ומדוע לאחר ששרה נפטרה התורה מספרת לנו כי אברהם סופד לשרה ורק אחר כך הוא בוכה? הרי לכאורה סדר הדברים צריך להיות הפוך. כהרגלנו נעיין במנהגי יהודי אתיופיה ונחזור לענות על שאלותינו.

מצוות ביקור חולים נשמרה בקפידה אצל יהודי אתיופיה. מי ששמע על חבר או קרוב חולה הפסיק את עיסוקיו והלך, לעתים מרחק רב, לבקר את החולה. להט זה לא נבע מהלכה הכתובה בספר כלשהו, אלא מתוך דחף טבעי אקזיסטנציאליסטי, ומתוך תחושת שותפות בגורל האנושי. כשנפטר אחד מבני הקהילה מתפשטת השמועה מהר מאוד בין הכפרים. בני המשפחה והידידים מתאספים ונעמדים במעגל, כשהקרובים של הנפטר בתוך המעגל. עד שהלוויה מתחילה בוכים ומקוננים. בדרך כלל הקבורה נעשית באותו היום, כדי לא להלין את המת. קרובי הנפטר אינם זקוקים להלכה מיוחדת שתפטור אותם מן המצוות, כיוון שהם עסוקים בקבורת יקירם ובדרך הטבע אינם פנויים לקיים את המצוות. מי יכול להתעלם מאירוע כה קשה וללכת לקיים מצוות?

המנהגים בקבורת המת וניחום אבלים שונים ביסודם ממנהגי העמים שבתוכם ישבו היהודים. ואולם, נראה שלרבים ממנהגי האבלות הנהוגים אצל היהודים יש מקבילה אצל שכניהם הנוצרים. למשל, הנוצרים קוברים את מתיהם ביום מיתתם או למחרת; הנוצרים נוהגים במצוות ביקור חולים וניחום אבלים, כולל סעודת הבראה.

צורת הנחת המת בקבר הייתה מיוחדת – זכר הושכב על ימינו, ונקבה על צד שמאל, ראש המת לכיוון ירושלים. שאלתי את הקס מטוסנוט לפשר מנהג זה, שהשיב: "כשהאדם הראשון בגן עדן הלך לישון, הוא הלך לישון על צד ימין, וכשהוא קם הוא מצא את חוה אשתו שנבראה מצלעו. הסבר נוסף, כאשר האיש והאישה ישנים ביחד, הגבר בדרך כלל ישן על צד ימין והאישה על צד שמאל, וכך גם משכיבים אותם לאחר שנפרדו מהעולם הזה". במוקד הלוויה עמדו תפילות הקס, שבהן שולבו קטעים מכתבי הקודש השונים המביעים באופן עמוק את צידוק הדין. התפילות הן בעיקר לאנשים שנשארו בחיים. הקסים האמינו שהמת נמסר לידי הקב"ה – הוא נמצא בידיים טובות ומי שזקוק עכשיו לשמירה ולרחמי שמים הם משפחת המת ומלוויו שנותרו בחיים. בגלל ההקפדה על ענייני טומאה וטהרה, הטיפול במת הוטל על מספר מצומצם של אנשים ורק הם הורשו לגעת בו. לאחר הלוויה היה עליהם להיטהר כדי שיוכלו לשוב לביתם. תהליך הטהרה נמשך שבעה ימים. ביום השלישי וביום השביעי הִזו עליהם ממי "המנזה", שהם אפר פרה אדומה מעורב במי מעיין, ובסוף היום השביעי הם טבלו ואז הורשו להיכנס לכפרם. לאחר קבורת המת באדמה סומן הקבר בערמת אבנים או בעץ – אך ללא כיתוב מיוחד. לאחר מכן התיישבו בני המשפחה בבית. הם ישבו על הארץ במשך שבעה ימים וקרוביהם וידידיהם באו לנחמם. כשנכנסו "פנים חדשות" נשמעו בכי ושירי קינות מיוחדים. את האוכל במשך כל ימי "השבעה" הכינו השכנים והקרובים.

במקרים רבים, ההספד ניתן על ידי המנחמים מה"פנים החדשות", במיוחד על ידי מקוננים ומקוננות שידעו לחבר ממש סוג של שירה המתפרצת החוצה וגורמת לכולם לבכי גדול. אומר הפתגם האתיופי: "שני מלאכי מוות הגיעו לבקרו- רק את כניסתו של אחד אישר". את הפתגם מסביר הסופר דניאל בלטה: "אם מתרחש דבר מה שאינך יכול לשנותו, קבל את הדין ואל תנסה להתחמק" (עשן ואמיץ).

אין ספק שמותו של מישהו קרוב לנו מאוד פוער בקרבנו, פתאום, חלל גדול בלתי ניתן למילוי. כך הרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כאשר אימא שלי נפטרה יחסית בגיל צעיר ובאופן לא צפוי. הגעגועים ותחושת העצב הינם ללא הפסק. ולפעמים, פוקדים אותי גם רגשות אשם – מה לא עשיתי מספיק? איפה יכולתי לעשות יותר? איפה פספסתי? למה נהגתי כך וכך? אבל לצד זה, יכולות לצוץ גם שאלות על תכלית החיים ומה אנו עושים כאן בעצם. לאיפה אנו צועדים? לכן, באתיופיה הייתה הפרדה טוטאלית בין עולם החיים לבין עולם המוות. מנהגי טומאה וטהרה ביטאו זאת להפליא: המתים היו חלק מהחיים והחיים היו חלק מהמתים, עם הפרדה טוטאלית בניהם.

כאשר האדם נפטר נוהגים לומר "נפרד מן העולם", לא אומרים שהוא מת. הבכי אינו בכי של ייאוש, אלא בכי של קבלת הגורל. צידוק הדין. אז איך שהוא, מנהגי האבלות שהיו נהוגים באתיופיה כפי שראינו אותם, הצליחו באופן מפליא להוציא את האבלים מהמרה השחורה של האובדן ולדאוג להחזיר את החיים למסלולם.

(חיי שרה תשפ"ב)