המתקפה של האל-הוריים

התורה מלמדת אותנו על החשיבות של התא המשפחתי כמולקולת היסוד של החברה והאומה

לאחרונה הזדמן לי לשמוע בתקשורת ראיון עם כמה אנשים שמגדירים את עצמם כ'אל-הוריים' – שבאופן עקרוני אינם רוצים להביא ילדים לעולם ולגדלם. אחד מהם הסביר למראיין שאינו מוכן לוותר על הנוחיות האישית ועל 'איכות החיים' עבור גידול ילדים תובעני. המראיין הדהד את ההסבר בלי שמצא לנכון לעמת אותו עם השאלה כיצד בגלל אגואיזם הוא מוכן למנוע חיים בעולם, ואלמלא ה'הורות' הוא עצמו לא היה בא לעולם. השני, נשא נאום 'אידאולוגי' על 'משבר האקולוגיה' בעולם שמביא אותו לסף סכנה קיומית, בגלל פליטת גזים ויצור פסולת עמידה שכל אדם מייצר. שהוא כלוחם להגנת האקולוגיה נרתם למאמץ של צמצום אוכלוסיית העולם, בהימנעות מהולדת אנשים נוספים! לא פחות ולא יותר! גם כאן המראיין לא מצא לנכון להקשות על גישתו המופרכת בשאלה: האם גישה זו לא תביא את האנושות לכלות את עצמה?! פוסטמודרניזם ב'מיטבו' (או ברעתו).

כבר לפני שנים סימן הפוסטמודרניזם הרדיקלי את המודל המשפחתי המסורתי כיעד למתקפה תרבותית. כנראה שהמוסד הוותיק והחשוב ביותר לקיום האנושי, מאתגר את תפיסתו. אולם מידי פעם זה הולך ומקצין. התחושה שהמצפן הערכי אנושי של העידן הפוסטמודרני מתקשה לשמר את התקשורת שלו עם המגנטיות של המציאות, והמחט שלו מתקרבת לכיוון ההפוך, שבו הנכון הוא שקר, והלא נכון – אמת.

התורה מלמדת אותנו על החשיבות של התא המשפחתי כמולקולת היסוד של החברה והאומה. כמסגרת שבה, בהנהגת האב והאם, מתרחש תהליך בנית דור העתיד, ומתעצבת דמותו הרוחנית, המוסרית והערכית, בצד בניית האישיות וההכשרה לאתגרי החיים.

הפרשיות החותמות את ספר בראשית עוסקות בקורותיה של משפחת יעקב בהתאחדותה המחודשת לאחר ירידתה למצרים. זוהי המשפחה המייסדת של העם היהודי.

בפרשה הקודמת התורה מונה את בני המשפחה בירידתם למצרים. כל אחד מבניה בנה 'משפחה' בפני עצמה (בראשית מו ח). בפרשה שלנו, יעקב אבינו 'אוסף' את בניו מסביב למיטתו לפני מותו, ל'משפחה אחת' של ראשי משפחות (בראשית מט א). במעמד זה יעקב מברך כל אחד מהם בברכה מיוחדת. בסיומן של הברכות מזכיר הכתוב את בני ה'משפחה' לראשונה כ'שבטים': "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגו'" (בראשית מט כח, ובפס' טז). בברכות המיוחדות לכל אחד מבניו יעקב משנה את מעמדם מ'ראשי משפחות' ל'שבטים': "כיון שבירך כל אחד ואחד לפי צרכו, עשה אותן שבטים, שנאמר: 'כל אלה שבטי ישראל'" (מדרש, תו"ש כאן שפ"ד). בפרשתנו השבטים מתכנסים ביחד ליד מיטתו והופכים לאומה של 'שבטים': "מתוך כל ההתפרטות הזאת מגיעים להתאגדות שבפרשת ויחי. "הקבצו"  וכו': פגישה בענין ה'נורא והנשגב' של הערך הכלל-ישראלי שמופיע בסיום הספר, לאחר כל ההכנות של אבותינו הראשונים" (שיחות הרצי"ה זצ"ל, ויחי תשכ"ז).

הבנין של האומה ממשפחה משול לאילן: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". וכו'. הנה כולם היו שבטי ישראל, שבטים יוצאים מאותו גזע הנכבד וכולם היו שלמים במעשיהם. ולכן קראם שבטים, כי המשיל יעקב ובניו כאילן ששורשיו אחד וענפים רבים מסתעפים ממנו. ונקרא ה'ענף הגדול' 'שבט' (בעברית 'שבט' הוא 'ענף', א.ש.), וכל 'ענף' יסתעף ל'פארות' והם המשפחות, וכל פארה תסתעף לרוב עלים והם בני המשפחה. וכמו שמדרך האילן וטבעו, שכשהשורש הוא טוב – כל הפארות והשבטים והעלים היוצאים ממנו הם טובים. כן היה יעקב שהוא השורש שלם וטוב, ובניו שבטים ישרים וטובים" (אברבנאל שם). כמשל האילן, 'השורש' משפיע על האילן כולו, ולהיפך: הפארות הענפים והעלים, הם המרכיבים את הנוף של האילן כולו. המשפחות הם המרכיב היסודי של השבטים והשבטים של האומה כולה. כך נוסדה האומה הישראלית, וזהי המתכונת שלה מאז ולתמיד. המשפחה היא מולקולת היסוד של האומה, ובה מתרחש תהליך העברת המסורת והערכים של האומה מדור לדור ה"ושננתם לבניך".

צביונה וחוסנה של האומה כולה תלוי בחוסנה של המשפחה. חובה עלינו לבסס את מעמדה ולצאת להגנתה.

(ויחי תשפ"ב)