הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)השבוע נחגוג את ל"ג בעומר. ביום זה נפסקה מיתתם של תלמידי רבי עקיבא (שו"ע או"ח תצ"ג ב- ג ובהגה"ה), והסתלק רבי שמעון בר יוחאי, מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא.
מדוע אנו נוהגים את מנהגי האבלות על מות עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא? האם לא היו אירועים קשים מכך בעברנו? האם האבלות נובעת רק מהפגיעה הקשה שנגרמה לעולם התורה ולומדיה, או שיש ברקע סיבה נוספת? ומה ניתן ללמוד ממנה לימינו?
ממקורות רבים ניתן ללמוד שיש קשר בין מות תלמידי רבי עקיבא לבין כישלון מרד בר כוכבא. כך גם זכינו לשמוע מרבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל.
רבי עקיבא התייצב לצדו של בר כוכבא בהנהגת המרד: "תני ר' שמעון בן יוחי, עקיבה רבי היה דורש: 'דרך כוכב מיעקב'- דרך כוזבא מיעקב. ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא! א"ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". (ירושלמי תענית ד ה).
רבי עקיבא נשא בתפקיד פעיל ואסטרטגי, כ'נושא כליו' של בר כוכבא: "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח". (רמב"ם מלכים יא ג. וב"כסף משנה" תמה מהו מקורו).
יש שפירשו בפשטות: שרבי עקיבא היה שותף פעיל והיה נושא את כלי מלחמתו של בר כוכבא. (האברבנאל "ישועות משיחו" עיון ראשון פ"ד ע"ח). ויש שפירשו: "ומה שכתב הרמב"ם דר' עקיבא 'נושא כליו', היינו שהיה תומך ידו בכל עוז, כמ"ש בירושלמי וכו'. ומפני דר"ע היה הגדול שבדור והחזיק בימינו הוי כ'נושא כליו', היינו התומך בידו בכל עוז". (מהר"ץ חיות "אמרי בינה" סי' ו' בהגהה). רבי עקיבא היה עמוד התורה שבעל פה: "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא". (סנהדרין פו א). ונעשה שותף למרד במישור המדיני והצבאי. שילוב אסטרטגי של "ספרא וסייפא".
עדות מיוחדת נוספת לשותפותו במרד מצינו במשנה: "הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וכו'. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לגדוד, בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ מָה הוּא. וכו'". (נגעים ז ד).
המפרשים דנו לאיזה "גדוד" הלכו רבי עקיבא וחבריו? "אבל אי גרסינן לגדוד, וכיש ספרים, נ"ל דהיינו בהלכם למלחמה במלחמת בן כוזיבא, שהיה בימיהם נ"ב שנה אחר החורבן, והיה רבי עקיבא נושא כליו של בן כוזיבא הנ"ל.וכו'. ואם כך הוא, ודאי קמ"ל טובא דאפילו בעת צאתם לקראת נשק ונפשם בכפם תמיד, אפילו הכי היה לבם קשור בהקב"ה ותורתו כשלהבת בגחלת." (ה"תפארת ישראל" שם). רבי עקיבא, גדול הדור, אינו רואה סתירה בין תורתו לבין התגייסותו למלחמה, והרי הוא הולך לגדוד ובדרך הוא עוסק בתורה.
ניתן להסיק שגם תלמידיו של רבי עקיבא היו לוחמים בצבאו של בר כוכבא.
בתיאור מיתתם בגמ' נאמר שמתו במגפת האסכרה "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". (יבמות סב ב). ובמדרש: "אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה וכו'". (קה"ר יא ה) משמע, שהמגפה נבעה מיחסיהם בתלמוד התורה.
אולם מאגרת ר' שרירא גאון משמע שמיתתם הייתה במלחמת המרד: "והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והווה שמדא על התלמידים". "שמדא"- מלמד על מוות ע"י המלכות, בעיקר בשל גזירות שמד או מרד.
וכן בהלכה: "מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית וכו', משום תלמידי רבי עקיבא, שמתו באותו פרק ונקברו אחר שקיעת החמה והיו בטלים ממלאכה". (טור או"ח סימן תצ"ג וב"י שם). הקבורה לאחר שקיעת החמה הייתה אופיינית להרוגי המלכות, שהומתו ע"י הרומאים בשל מרידתם. ולא הותר לקברם אלא לאחר שקיעה.
הרב קוק זצ"ל בפתגמו ב"מגד ירחים" (אייר תרע"ד) הבליט את גבורתם: "הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י".
"תפיסתו של גרץ, ועוד כמוהו כמה היסטוריונים, הרואים ברבי עקיבא ובתלמידיו חיילים בעלמא שהצטרפו למלחמה לאומית חילונית נגד הרומאים-שלא מתוך תורה-היא סילוף. תלמידיו היו תלמידי ישיבה צדיקים וקדושים, גדולי תורה ואמונה. לעומת זה, תפיסתו של רבי יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות ראשונים", שמתאר את רבי עקיבא כמוסר נפשו נגד גזרות הגוי על לימוד התורה, בלי קשר עם התעוררות לאומית,-גם היא בניגוד לדברי הרמב"ם שרבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא. אלא דווקא מתוך גדלותו בתורה, מתוך מסירות נפשו לקיום התורה, בדרגת קודש קדשים, נמשכת הכרת הקדושה של הלאומיות הישראלית, והצטרף הוא לתלמידיו לתנועת המרד, תמך בבר כוכבא ועודדו במלחמתו .. דווקא מתוך גדלותו בתורה, השתתף ר' עקיבא יחד עם תלמידיו במלחמה נגד הרומאים, על אף הסכנות המרובות והתנגדותם של חכמים אחרים,- והוא בעצמו לקח חלק אקטיבי עד כדי היותו "נושא כליו של בר כוכבא". ("שיחות הרצי"ה" ל"ג בעומר" תשל"ג).
מרבי עקיבא ותלמידיו נלמד על מודל השילוב האסטרטגי שבין הספרא לסיפא. מקור העוצמה ורוח הלחימה של הלוחמים נבע מהתורה שאותה למדו בבית המדרש. שתי הגבורות בלימוד התורה ובקרב היו "שני צדדים של אותו מטבע", שמצמיח ברכה לעם ישראל ולעולמה של תורה.
הכישלון נבע מכך "שלא נהגו כבוד זה לזה" – בתורה, ושפגעו ברעות ובאחוות הלוחמים – במלחמה.
(בהר תשעו)
