ותשלך אמת ארצה

אין עיקרון כלשהו שהוא נכון בכל הקשר ובכל תנאי, מלבד הנאמר בשתי הדיברות הראשונות – היותו של הקב"ה מקור כל המקורות, ואיסור עבודה זרה. אנו חיים בעולם בו ישנה התנגשות מתמדת בין תנועות לכאן ולכאן, וכדברי הרב קוק זצ"ל "אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה" (אגרת כ), או בניסוח אחר: "נזהרים אנחנו משכרון והפרזה, אפילו מהדברים היותר נשגבים ונעלים". הצדק הוא נר לרגלנו, ואנחנו קוראים במקרא קודש "אל תהי צדיק הרבה". החכמה היא אור חיינו, ואנחנו אומרים "אל תתחכם יותר", "אכל דבש הרבות לא טוב". זהו הכלל המקיף את כל חוג חיי עם עולם. מעולם לא נתמכר לאידיאה פרטית אחת במידה זו, עד שנהיה טובעים במצולותיה עד לבלי יכולת לתן לנו קצב ומדה להרחבת ממשלתה" (אגרת קנח). זה מה שמעצב את הקושי הגדול, שכן לעולם יש לבדוק האם שימוש במידה מסוימת שהיא מצד עצמה קדושה, עליונה ומחייבת – נכון במצב ממוקד כלשהו, שהלוא אפשר שיסוד אחר דוחה אותה.

חז"ל לימדו אותנו בפרשתנו את העיקרון הזה אפילו כלפי מידת האמת. יסוד בסיסי בתורת ישראל הוא החשיבות העליונה של האמת. מבין שלל המקורות נזכיר רק את העובדה שחותמו של הקב"ה אמת הוא, שאחד משלוש הדברים עליהם העולם עומד הוא האמת, ושהשקר הוא החובה היחידה עליה כתוב במפורש בתורה שיש להתרחק ממנה – "מדבר שקר תרחק" –  ולא רק לא לשקר. המחויבות לאמת נוגעת במקומות העמוקים ביותר של הקיום, והיא כוללת בתוכה גם את הבריחה מחנופה, את ההישמרות מ"אחד בפה ואחד בלב", את הזיוף הפנימי ואת גניבת הדעת. ואף על פי כן, אנו מוצאים כי לעתים היא נדחית ממקומה.

חז"ל ציינו מקומות רבים לכך. הידוע בהם הוא העובדה שאפילו הקב"ה שינה בדבריו כדי שלא ייווצר מתח בין דברי שרה אמנו ע"ה "ואדוני זקן", ובין הדברים שנאמרו לאברהם "ואנכי זקנתי". גם בפרשה שלנו מלמדים חז"ל כי דברי האחים "אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר: כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱ-לֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ…" לא נאמרו באמת, והם היו חלק בלתי נפרד מהשכנת השלום המשפחתית. מכאן הסיקו חכמים כי "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'" (יבמות סה ע"ב).

חשוב להדגיש: המסירות למידת האמת נותרה על כנה, והיא צריכה להיות יסוד הקיום האנושי. ברם, עצם המודעות לכך שישנם מצבי קיצון שבהם האמת נדחית מפני יסוד הנצרך ממנה מחייבת אותנו לבחון באופן מתמיד את דרכנו. באופן פרדוקסלי, דווקא הבחינה המתמדת הזו מעצימה את יסוד האמת, שכן האדם נדרש בכל עת לדייק ולכוון את דרכו: לא 'להתגנב' דרך הפירצה המתירה לחלל את קדושת האמת ולנצל אותה לעשיית שקר מרמה ונוכלות, ומאידך גיסא לבחון באופן מתמיד כל מציאות לעצמה, כדי לדעת מתי יש צורך קריטי וקיצוני ללכת בדרך של "ותשלך אמת ארצה".

(ויחי תשפ"ב)