הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
בשבוע שעבר לב כל האומה התאחד ברטט ובשמחה מהולה בעצב סביב מציאת גופתו של רס"ר רן גואילי הי"ד, שנפל בקרב ההגנה על קיבוץ עלומים. רן הי"ד היה החלל החטוף האחרון מפרוץ המלחמה, והובא לקבר ישראל, לאחר תקופה ארוכה של מאמץ צבאי, תפילות ופעילות ציבורית לחזרתו. מבצע "לב אמיץ" לאיתורו החל כבר במוצ"ש בעקבות מידע מודיעיני שהוא קבור בבית קברות בשכונת שג'אעייה שבצפון רצועת עזה, שבו קבורות כאלף גופות. למבצע הוקפצו מאות חיילים: יחידת מילואים מ'אלכסנדרוני' – שכנראה עשו יותר ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה מכל יחידה אחרת, יחידת הסריקה של פיקוד הדרום, כוחות שריון וכלי הנדסה, אנשי מודיעין וקבוצת רופאי שיניים אזרחים מתנדבים, שעסקו בזיהוי הגופות באמצעות תמונת השיניים. החיפושים התנהלו במסירות, בדייקנות, בעבודת נמלים, בתנאים קשים מאד, ברצף ללא הפסקה, בקור מקפיא בלילה, ותחת סיכון מבצעי.
ביום שני אחה"צ הצליחו לזהות את גופתו מבין מאות הגופות שנבדקו. הלוחמים בשטח לא יכלו להסתיר את התרגשותם, גאוותם ואת הדמעות בעיניהם, על שהצליחו לזהות אותו, ופרצו באופן ספונטני בשירה ובריקודים: "עם ישראל חי" ו"אני מאמין". מאות החיילים הסתדרו למסדר, אלוף הפיקוד הנרגש נשא דרשה על הקשר להוצאת עצמות יוסף ממצרים שבפרשת השבוע, הרמטכ"ל ברך שהחיינו, וכולם שרו ביחד, בלב אחד כאיש אחד את המנון 'התקוה' בקולות רוטטים.
הידיעה על מציאתו התפשטה במהירות והפכה לשיחת היום. ברגע הזה היתה הרגשה של סגירת מעגל והצלחה שלא תאומן במשימת החזרת החטופים, אבל מעל הכל תחושה משותפת, מעצימה של שייכות ל"עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה, שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר". שלא ויתר אפילו על חטוף אחד מאחור, ולא חסך מאמצים להביא אותו לקבורת ישראל. אנשים שונים מצאו זה את זה אומרים את אותם הדברים כמעט באותן מילים ומרגישים את אותן ההרגשות לרגל האירוע המרגש. "מי כעמך ישראל", זהו עם ישראל במיטבו, שערכיו הנעלים, ערבותו ההדדית ורגישותו לחיי חייליו ואזרחיו אין דומה לה בעמים. והוא ראוי על כך לצל"ש אלוקי, כבמדרש: "וכך אמר להם הקב״ה לישראל, בניי אהוביי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה" (תדבא"ר כח). "כשם שהקב״ה אוהב את ישראל וכו'. כך יהא אדם אוהב את ישראל" (שם).
לצערנו אויבנו סימנו את הרגישות של עמנו כנקודת תורפה, והפכו את החטיפות לנשק אסטרטגי, שבאמצעותו הם מצליחים פעם אחר פעם לכופף אותנו. אבל גם זה לא יגרום לנו לוותר על ערכינו ולהגן על עמנו, ובעת הצורך גם להלחם.
כבר מתחילת המלחמה האחרונה עם ישראל היה ראוי לצל"ש על כח העמידה שלו במלחמה קשה וארוכה כל כך, על התמודדותו מול אתגרים חסרי תקדים, על התגייסות של אנשי המילואים ומשפחותיהם ובנות זוגן, למשכי זמן שלא ידענו כמותם, תוך תשלום מחירים קשים: כלכליים ומשפחתיים. ועל התגייסות העורף ויהדות העולם לתמיכה בלוחמים. ועל הנכונות של החיילים להלחם ואף להסתכן בקרב למען שחרור החטופים.
בפרשת השבוע נקרא על קבלת התורה במעמד הר סיני ועל המהלך שקדם לו. עפ"י חז"ל הקב"ה פנה לכל אומות העולם והציע להם לקבל את התורה והם סרבו בתואנות שונות. אולם כאשר משה רבנו פנה אל העם לקבל את התורה העם כולו ענה לו ללא היסוס: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה" (שמות יט ח). על הסכמה זו, עוד לפני שעם ישראל ידע על מה, ומה הוא מקבל על עצמו הוענק לכל אחד מעם ישראל צל"ש אלוקי מיוחד: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים: אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח א). הכתרים המלאכיים נועדו לציין את ההוקרה יוצאת הדופן לעם ישראל, על קבלת התורה ועל מה שהוא, שאלמלא כן לא היה מקבל על עצמו.
בהמשך איבד עם ישראל את הצל"ש בגלל מעשה העגל: "וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (שם).
אולם מובטח לעם ישראל שיחזור למעלתו המיוחדת לעתיד לבוא: "אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם" (שם). ההחזרה של הכתרים לעתיד לבוא מלמדת שהתכונה המיוחדת של עם ישראל שבגינה אמר "נעשה ונשמע" קיימת בו לעד ואינה משתנית: "מה שמונח עמוק בטבע המציאות המהותית של איזה נושא, לא יאבד ולא יכחד כל זמן שהנושא יש לו קיום ועמידה. והנה העצמיות הטבעית הפנימית של ישראל הרי היא אור ד' אשר בנשמתם" (הרב קוק זצ"ל עין אי"ה שם).
אמנם עברו שנים רבות מאז, ודברים השתנו אבל הטבע המיוחד של עם ישראל שהתגלה אז ממשיך ללוות אותנו הלאה: "אין ספק לפי זה שהתוכן הטבעי לנו אי אפשר שיאסף לעד, הוא רק נעלם מאתנו, והמון הגלים אשר עוברים על ראשינו, הפגעים והתלאות, הלימודים מתולדות הזמנים והופעות ההרגשות בריבויין, כשיקבצו באחרית הימים, הם ישיבו לנו את טבעיותנו" (שם)
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
