סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: עם השלמת "צו ראשון" הודיעו לחייל לקראת גיוס שהפרופיל הרפואי שלו – קרבי, והוא מיועד ליחידה לוחמת. הוריו מבקשים ומפצירים בו שיעשה מאמץ לקבל תפקיד אחר, תפקיד עורפי, משום שהם חוששים מאוד לשלומו. לדבריהם, יעברו עליהם חודשים ואפילו שנים ללא שינה אם ישרת בתפקיד לחימה. האם הוא חייב לציית לבקשתם?
תשובה: בעשרת הדיברות שבפרשת השבוע אנחנו קוראים על מצוות כיבוד אב ואם, שעליה כתב הרמב"ם (הלכות ממרים, ו' א'): "כבוד אב ואם מצות עשה גדולה, וכן מורא אב ואם שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו; כתוב: "כבד את אביך ואת אמך", וכתוב: "כבד את ה' מהונך". ובאביו ואמו כתוב: "איש אמו ואביו תיראו", וכתוב "את ה' א-להיך תירא"; כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צוה על כבודם ומוראם". ההגדרה המיוחדת של הרמב"ם שמדוברת על "מצוות עשה גדולה" שמקבילה לכבוד הקדוש ברוך הוא – היא הגדרה מיוחדת במינה.
חז"ל מפרטים מה כלול במצוות כיבוד ובמצוות מורא, וכך כותב הרמב"ם בהמשך דבריו שם (על פי הגמרא בקידושין, דף ל"א): "אי זהו מורא ואי זהו כבוד? מורא לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו… אי זהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה". בנוסף לפירוט זה, כתב הטור (יורה דעה ר"מ): "וחייב לכבדו בשאר דרכיו במשאו ובמתנו ועשיית חפצו". אלא שכאן נחלקו ראשונים ואחרונים מה בדיוק כלול ב"עשיית חפצו"? האם כל דבר שמבקשים ההורים מן הילדים כלול בהכרח במצוות כיבוד אב ואם?
בגמרא במסכת יבמות (דף ו') נאמר, שאין חובת ציות להורים כאשר בקשתם סותרת את אחת ממצוות התורה. חז"ל מסבירים ש"כולכם חייבים בכבודי", ולכן אדם לא מחויב לציית להוריו אם ביקשו שיעבור על אחת מן המצוות. הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם (יבמות שם) העירו, שלכאורה ניתן לדייק מכאן שאכן ישנה חובת ציות מוחלטת להורים. כאשר בקשת ההורים כרוכה באיסור הלכתי – אין חובה לציית, אך בכל תחום אחר – חובה לציית!
אולם, הראשונים דוחים את ההבנה הזאת ומבהירים: חובת הציות להורים קשורה דווקא לאותם עניינים שקשורים בכיבוד ובמורא, ובמילותיו של הרשב"א: "לפי שאין עיקר כבודו אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקדושין (דף ל"א) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו. אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטוה עליה". כלומר, חובת הציות היא אך ורק בנושאים שאכן נוגעים להורה, אבל בנושאים אחרים – לא קיימת חובת ציות.
עם זאת, הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך, יורה דעה סוף סימן ר"מ) למד את הדברים באופן אחר. לשיטתו, כל הדיון בסוגיה ביבמות נוגע לציווי שסותר הלכה מפורשת. אך בכל תחום אחר, ילדים אכן נדרשים לציית להוריהם.
יתר על כן, ייתכן שחובת הציות קשורה גם למצוות מורא אב ואם. בעל "ספק המקנה", מגדולי הדור המובהקים באירופה באמצע המאה ה-18, כתב (קידושין, דף ל"ב): "נראה דכל דבר שמצוה לו אביו, אף בדבר שאין לאביו שום הנאה ממנו, שאינו בכלל כיבוד, אפילו הכי אם אין לבן שום הפסד ממנו, זה בכלל מורא, שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו".
החזון אי"ש (יורה דעה, קמ"ט ח') אחז גם הוא בעמדה קרובה. בתלמוד הירושלמי (פאה א' א') נאמר ביחס לכיבוד אב ואם ש"רצונם הוא כבודם", ומזה למד החזון אי"ש שכל הפרת רצונם וגרימת צער – אסורה, אף אם היא לא חלק מעיקר מצוות כיבוד אב ואם. מזווית אחרת, כתב הנצי"ב מוולוז'ין (שו"ת משיב דבר, ב' נ') שאם ההורה מבקש מן הילד משהו שחשוב מאוד להורה, ועלול להיגרם להורה צער גדול או ביזיון אם הילד לא יציית לו, הרי שעלול להיות בכך איסור של "מקלה אביו ואימו".
הפוסקים לדורותיהם דנו בדוגמאות מעשיות רבות לשאלות אלה, ושתי סוגיות שכיחות הן בחירת בן או בת זוג, ובחירת מקום לימוד. באשר לבחירת בת זוג, כתב המהר"י קולון (מחכמי איטליה וצרפת במאה ה-15, סימן קס"ו), שבן אינו מחויב לציית לאביו בבחירת בת זוגו, שכן מצד אחד אין מצוות כיבוד אב ואם בדברים שאינם נוגעים לאב, ומצד שני הנישואין והקמת המשפחה הם מצווה, ואב לא יכול למנוע את בנו מקיום מצווה.
הרמ"א (יורה דעה, סוף סימן ר"מ) פסק להלכה כדברי המהרי"ק, והפוסקים האחרונים האריכו בזה הרבה (ראו שו"ת יביע אומר, יורה דעה ח' כ"ב; שו"ת ציץ אליעזר, י"ג ע"ח, ט"ו ל"ד; שו"ת שבט הלוי, ב' קי"א, ד' קכ"ד). אמנם, בשו"ת שבט הלוי מעיד על עצמו שבכל פעם שבאה לפניו שאלה כזאת לגבי בחירת בן זוג שלא לרצון ההורים, הוא אינו ממהר להשיב על פי שורת הדין שאין חובה לציית, אלא משתדל בראש ובראשונה לעשות כל שביכולתו כדי שיימצא שידוך הרצוי לבן או לבת, אך גם הולם את רצון ההורים.
סוגיה נוספת שהאריכו בה הפוסקים היא בחירת מקום לימוד. מקור הדיון בדברי ראשונים – בשו"ת תרומת הדשן (סימן מ'), וגם שם נקבע שאין חובה לציית להורים בבחירת מקום לימוד תורה, משום שעלול להיות בכך ביטול מצווה, שהרי אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ. בעקבות תרומת הדשן כך נפסקה ההלכה גם בשולחן ערוך, וגם בזה האריכו הרבה הפוסקים האחרונים (ראו שו"ת יחווה דעת, ה' נ"ו).
אלא שבצד שתי הסוגיות הללו, ישנן דוגמאות רבות אחרות לעניינים שאין בהם מצווה מובהקת, אלא רק הנהגה טובה או מידת חסידות, ובהם – יש משקל משמעותי לבקשת ההורים. כך, למשל, העידו תלמידי האר"י ז"ל, שאף על פי שייחס חשיבות עצומה לטבילה במקווה – הוא נמנע מטבילה כזאת בחודשי החורף הקרים, במצוותה של אמו, שחששה מאוד שיצטנן אם יטבול במקווה. מקור קדום אף יותר נמצא בספר חסידים (סימן ש"מ), שם נאמר שאם הבן נוהג בתעניות ובסיגופים כדי לזכך את עצמו, והדבר גורם צער להורים – עליו לחדול מכך. ממקורות אלה למדנו, שציות להורים בדבר שגורם להם דאגה רבה – בוודאי מחויב!
אף על פי כן, הלכה למעשה בעניין שאלתנו, מסתבר יותר שאין חובת ציות להורים בבחירת התפקיד הצבאי. השירות בצבא ובתפקיד קרבי איננו "מידת חסידות" או "חומרה", אלא מצווה גדולה של "עזרת ישראל מיד צר", וכפי שכולנו יודעים המחסור בלוחמים גדול ומשמעותי.
אכן, הורים רבים במדינת ישראל חוו ועדיין חווים דאגה רבה לילדים המשרתים בחזיתות הלחימה השונות. אולם, במקום שבו מדובר על מצווה ועל חיוב הלכתי של ממש – הוא גובר על מצוות כיבוד אב ואם. אמנם, ניתן לתרום תרומה משמעותית למאמץ הצבאי גם בתפקידים עורפיים, ועדיין – מעלתם של הלוחמים שבחזית גדולה יותר, ועל כן מי שיכול וכשיר לעמוד במשימה זו, נדרש לצאת אליה, ולחזק ולעודד את הוריו בזכות הגדולה שנפלה בחלקו ובחלקם לעמוד על משמר העם והארץ.
מכוח הזכות הזאת, ייצאו כל חיילי צה"ל בשלום ויחזרו לביתם לחיים ולשלום.
