מרדכי גרנביץ
הבת הגדולה שלנו הגיחה לעולם במחסום כיסופים: ציר כל דקה, תור אדיר של רכבים שמחכים, ורופא צבאי אומר לי "אתם תחכו בדיוק כמו כולם"
הוזמנתי להופיע בדרום, וככל שחולפים הנופים על פני אני מרגיש שזה יותר ויותר מוכר לי. והלב מגביר קצב פעימות, הדרך לגוש קטיף. החולות, הנופים שהייתי נוסע וחוזר בהם אל השקט של הדיונות. ומחשבות על מה השארתי שם מאחורי… כנראה שהרבה מהטוטאליות.
ידענו אז מה זו גאולה ומי זה אלוקים. ומה הוא רוצה ונגד מי הוא. וידענו טובים ורעים. והיינו יורדים אל הבסיסים והעמדות עם גיטרה ודרבוקה ומדברים 'פיס אנד לאב'. והרבה לפני שהריח של הגירוש היה באויר החיילים ישבו איתנו ושברו בלי להתכוון את המשוואות של טובים ורעים. הם לא אמרו כלום חוץ מחיים פשוטים של חייל שמחכה לסופ"ש עם החבר'ה וההורים ולמה לסרב פקודה ומה רע בפיצויים, ואפילו את זה לא אמרו במילים. ומשהו היכה בתודעה בלי משים. והייתי אז מלמד, במלעיל, ולמדנו ספר ירמיהו שצועק "להיכנע" כי לפעמים אלוקים לא מבקש מלחמה. והיו שם נביאים פופולאריים יותר שאמרו שיהיה בסדר ופטריוטיות, וירמיהו בודד כמו בוגד, הזוי כשיכור מכוס תרעלה. ועיניים של חקלאים שבנו חממות ומשפחות וחיים התערבבו עם עיניים של בני תשע עשרה במדים שלא יודעים מה יהיה פה בעוד חצי שנה.
והבת הגדולה שלנו הגיחה לעולם במחסום כיסופים: ציר כל דקה, תור אדיר של רכבים שמחכים כי ההוראות מחייבות לקחת מספר זהות. ורופא צבאי אומר לי "אתם תחכו בדיוק כמו כולם, מקסימום אני איילד". וקראתי לאמבולנס, וחיכיתי לבד מרוט עצבים שיסיימו לבצע הוראות. ולאשקלון הגעתי דקה לפני שנהייתי אבא. טוטאליים הם היו שם, במחסום, וטוטאלית היתה התורה שהכרתי. ואלוקים שדמיינתי היה חבול ומותקף שרק לא ייפול מהגב של נושאי הלפיד.
מאז אני 'מוכר' אי טוטאליות. בהופעות, בסיפורים, בדקויות האנקדוטה. אני מגיע למוסד, כמו הערב הזה, ומספר את סיפורו של אלוקים לא טוטאלי. וכשהוצאתי את הספר היה בי פחד גדול אולי הגהינום פעורה תחת רגלי. כל פידבק שקבלתי – מצד אחד עשה טוב על הלב ומצד שני צביטה כואבת. אולי בשמיים יוציאו את 'ספר האהבה והשיגעון' ויגידו לי: 'הנה כרטיס הכניסה שלך לשאול תחתיות. אתה מזמין את הקוראים למרחב שיש בו סכנה'.
ופעם היינו קוראים בחבורה בקידוש על ר' יצחק שאחרי שאשתו נפצעה תוך כדי שסחבו אותה מדממת אמרה בטרוניה שהוא עוד מסוגל לנסוע לרבו לראש השנה, והוא שמע זאת והתפעל, "היא מעלה על הדעת שאסע"… אז נסע. ומה אנחנו מבינים במי שנסע לבסוף לטרבלינקה… והיינו יוצאים בריקוד עם אור בעיניים. אוחח, כמה שאנחנו יודעים. והיום אני מתחבר דוקא לר' יעקב פילמר שחסך פרוטה לפרוטה ארבע שנים מפת לחמו כדי לנסוע. ואז פגש את ר' ישראל קרדונר שהיה זקוק לכסף לפדות שני ילדים משמד. ור' יעקב נותן לו בשמחה הכל. וטוטאליות של ארבע שנים עפה מול כמה דמעות של אמא לשני ילדים…
אז איפה גן עדן ואיפה הגהינום? ואם לעקל אם לעקלקלות רק הלב יודע. והטוטאליות נשארה שם בניגונים בבסיסים, ובדיונות הנצחיות. ובמרחבים של נסיעה חזור בשלוש לפנות בוקר געגוע ישן חוזר וניעור אל תום נעורים. אבל דומה כי אי אפשר עוד לאחוז בסיסמאות נוקשות אל מול מאורעות שוברי לב ומציאות דינמית. כמה נחוצה היכולת להרפות, ובעיקר להקשיב הקשבה נקיה ממש בכל רגע.
(בא תשפ"ב)
