העשיר המתחזה

כשהגיעו חבריו למעמד גילוי המצבה חשכו עיניהם מהתואר "איש החסד" החקוק שם והמשפחה הזמינה איש מקצוע שמילא את המילים באופן שאי אפשר יהיה לראות את הכיתוב

באמצע תיאור השיח של הקב"ה עם משה רבינו, התורה פתאום עוצרת ומפרטת את היחוס המשפחתי שלו, כאילו רק כעת אנחנו עורכים היכרות… רש"ר הירש, שערב שבת זאת יום פטירתו, אומר שלפני שליחות כזאת שמעולם לא ביצע בן תמותה, להוציא עם של עבדים לחירות, היה חשוב להבהיר לנו שמשה ואהרן היו ממש בני אדם, ממוצא אנושי ומוכר לציבור: "עדות יחוס זו נועדה לשלול מראש ולעולמי עד כל עשיה מוטעית של אדם לאליל… משה, האדם הגדול ביותר בכל הזמנים, היה רק אדם. והמעמד שהגיע אליו לפני ה' לא היה מעבר להישג ידם של אנשים בני תמותה".

מלבד האזהרה החשובה שלא לעשות מאף אדם "אלוה", יש בזה 'זריקה' של עידוד: גם הצדיק הגדול ביותר היה אדם, אנושי, שעברו עליו מהמורות ותהיות, עליות וירידות, והוא התחזק והמשיך הלאה. אם כך – הרי שגם אני יכול! יכול להביא אור וטוב לעולם, בהתאם לעניין שלי.

מכאן אהבתי הגדולה למעשים של אנשים "פשוטים" ו"רגילים", והנה אחד כזה:

ל"צודיק", הלא הוא ר' צדוק גרינוולד, לא היה חפץ ברכושו הרב. הוא מכר את המכולת ברחוב יפו, ועבר להתגורר בחדרון קטן בבית הכנסת הברסלבי. אף שהיה איש אמיד לא "חישבן" לתנאים, למשל שהשירותים שלו זה בעצם הציבורי – של בית הכנסת. לא מפונק היה, וברור היה לו מה עיקר ומה טפל בחייו, והוא בחר איך הוא רוצה שהם יראו. את הכסף הרב שנשאר באמתחתו מה"אקזיט" המוצלח היה מחלק לצדקה בדרכים חכמות ונסתרות עד כי כמה מבאי בית הכנסת "חייבים לו" למעשה את הוצאות חתונת ילדיהם…

אבל ה"דבר" שלו היה סעודה שלישית. מידי יום שישי היה הולך אל השוק לפני סגירת הבאסטות, ומלקט ירקות שלא נמצא להם קונה. עבודה גדולה היתה לו בירקות אלו, לקלפן ולחתוך כראוי, להסיר את מה שאינו ראוי למאכל, ולהכין ממה שראוי את צרכי ה"שלעשודעס" .הוא היה משקיע בזה תשומת לב ומסירות משל העולם כולו עומד על ירקות אלו. כמו לא תהיה חלילה סעודה שלישית בבית המדרש אם לא ידאג הוא לסלט ירקות כראוי.

כשהתאשפז בבית החולים, היתה דאגתו נתונה, 'מנין יהיה הסלט לבאי בית המדרש'. כשהגיעו לבקרו, שאל על זאת בחולשתו, ולא נחה נפשו עד כי אמרו לו שפלוני חתך והכין סלט. הו, יש מי שלוקח אחריות! "צדוק כבר יכול ללכת", הגיב מיד, ואכן נפטר לאחר ימים ספורים.

גם בצוואתו חילק שארית ממונו לצדקה. וכשהגיעו חבריו למעמד גילוי המצבה חשכו עיניהם מהתואר "איש החסד" החקוק שם. החסיד ר' יצחק גלבך (שמבנו, ידידי ר' חיים, שמעתי כל זאת) היה מהממונים על הצוואה וידע את נפש הנפטר, הוא קרא לבני משפחתו של המנוח ואמר: הלא הנפטר נזהר כל ימיו להסתיר מעשיו, מה ראיתם לשבחו כך ברבים ולחקוק על מצבתו… הזעזוע הזה שיצא מלב של חבר אמתי, עשה את שלו והמשפחה הזמינה איש מקצוע שמילא את המילים הללו בדבק המשתלב עם צבע השיש, באופן שאי אפשר יהיה לראות את הכיתוב.

אולם ברבות השנים, כאשר המצבה בלתה והשחירה, אותיותה נטשטשו וצבעה דהה, רק הדבק הלבן שהיה בלתי נראה עד כה, האיר באור יקרות כמו לא נגעו בו פגעי הזמן, ומעתה כל מי שהגיע, ראה באותיות בוהקות: "איש החסד"…

(וארא תשפ"ב)