לחיות את הרגע

זה לא יאומן, אם היו פותחים ראש של בן אדם ורואים איך מחשבה גררה ספקולציה שגררה איזה מתח ואז לחצים ואז עצבנות ואז הבת ניגשת עם הציור…

יש תלמיד חכם מפורסם שהבן שלו לא הלך בדרכיו, ומספרים שאותו אבא אמר שזה קשור לזה שהוא לא היה שר זמירות שבת, הוא היה ממהר לחזור ללמוד. אני לא יודע אם זה באמת היה, אבל יש מי שיכול לקחת את זה כפשוטו, שחוץ מכל ה"הספקים" וה"חיובים" צריך גם להספיק זמירות שבת. "נו כבר יוסי, נו! למה אתה לא שר?!" אפשר הרי להכניס עצבנות בכל דבר.

אני חושב על זה הרבה, שכשאתה עסוק בלחץ להספיק מטלות, אתה לא שר. אם אתה למשל חייב תוך כמה דקות ללמוד דף גמרא ולסמן "וי", הלימוד לא יהיה בניגון. מתי הלימוד בניגון? מתי התפילה בניגון? מתי אני יכול לשיר עם הילדים שלי? כשאני חי לגמרי את הרגע הזה שאני נמצא בו. אי אפשר לשחק את זה, אי אפשר לחקות את זה. אחרת זה יראה כמו איזה מירוץ להספיק שירים וניגונים.

כידוע, חסידים מחשיבים מאד את הענין של ניגון, חשבתי, שזה דבר שלא יכול להיעשות כמילוי משימה. הרבה דברים אחרים יכולים להיעשות בצורה מכאנית. אבל לשיר? אותו שיר, עוד הפעם ועוד הפעם, או שאתה באמת חי את אותו רגע, או שאתה תברח משם מרוב עצבים… זה מחייב את האדם להאט את הקצב, להפסיק עם המירוץ של המחשבות, להיות נוכח ממש.

אז בעצם כשאני מקשיב לילדים שלי, משחק איתם באמת, זה סוג של שירה. וכשאני מדבר עם מישהו שיחה כנה, משהו קורה, זה לא המילים, אלא הלב נפתח כשאדם חי באמת. חיים של שירה…

חשבתי על זה בהקשר של שבת שירה. זה המאורע הכי משמעותי שאנחנו מציינים אחרי יציאת מצרים. גם חג החירות שמתחיל ביציאת מצרים, מסתיים בשביעי של פסח עם שירת הים. אולי הסימן הכי מובהק של יציאה משעבוד זה שאפשר לשיר.

האדם משועבד, יש לו מחויבויות שטורדות את מנוחתו, יש לו פחדים לפעמים, לחצים, מחשבות אובססיביות שרודפות אחריו עם רכב ופרשים ודוהרות בתוך הראש שלו. ואז, הילדה שלו רוצה להראות לו ציור שהיא הביאה מהגן, אבל אין לו מצב רוח, הוא טרוד כרגע. טרוד במה? זה לא יאומן, אם היו פותחים ראש של בן אדם ורואים איך מחשבה גררה ספקולציה שגררה איזה מתח ואז לחצים ואז עצבנות ואז הבת ניגשת עם הציור… השלמות של החירות זה כשהוא מצליח לשורר שירה. זה פשוט "מוד" אחר לגמרי מהמרדף הזה.

לפני כמה שנים היתה לי הזכות ללמוד בכל שבת בקידוש מתוך כתבי רבי נחמן, יחד עם קהילת בית הכנסת הנפלא "בית יואל". שבת אחת, למדנו "תורה" שמדברת על התודעה הזאת של לחיות את היום הזה והרגע הזה "כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו". ממש עם תחילת הלימוד נכנס יהודי עם זקן לבן. לא הכרתיו אבל ראיתי שמכבדים אותו. הוא ניגש אלי בסיום ואמר לי עם מבט מלא חיים "מאד אהבתי את הרעיון הזה. אגב, פעם כתבתי על זה שיר שנקרא 'תן לי', זה ממש אותו ענין"…

נו, האיש הזה הבין בשירה, קראו לו יורם טהרלב. שמבקש שם בשיר המדובר: "מה שהיה תשכח מזה ,מה שיהיה לא משנה, מה שאבקש בעולם כזה – תן לי את היום הזה!".

(בשלח תשפ"ב)