מרדכי גרנביץ
ריח הצ'יפס של ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין ז"ל היה מתנדף מהמטבח הקטן אל רחוב סלנט עד לפני פחות משלושים שנה. מהמרתף של ה'שול' – הלא הוא בית הכנסת המיתולוגי של ברסלב במאה שערים- היה עולה באף ריח החביתות והטיגונים כשסביב "מרדכע לוזר" מתקבצים שבורי לב ועלובי החיים שאין לדעת איפה מצא אותם – או אפשר הם בכלל מצאו אותו…
בימים שנחה עליו הרוח היה מכין להם גם פופקורן, ואינו שועה לכך כי לא בטוח שההנהלה הרשמית של המקום מרוצה מה"אתר" שנפתח תחת חסותה… הילדים של בית הכנסת דוקא נהנו מן העניין.
שקים של קניות ממחנה יהודה היה סוחב לשם ("שם נותנים לי מה ש'אני' רוצה, בשוק של מאה שערים מוכרים לי מה ש'הם' רוצים")
אבל אחרי שהלכו האורחים, באישון לילה, אפשר היה לשמוע ניגונים נוגים. שעות ארוכות הוא יושב לבדו ושר, לילות שלמים ללא לאות. וקולו מפלח לבבות. הוא מבשל ושר, מטגן ושר, מתבודד ושר, מתרסק ושר…
מאות שעות של קלטות ישנות (התודה לארכיון קבוצת "נאר דער רבי") מתעדות את קורות החדר הקטן הזה בין מחבתות ושקי בגדים שאסף עבור ה"קליינטים" המבקרים תדיר וזקוקים לכסות חמה. אותו חדר שקיבל את השם "מרדכי לוזערס' צימער"… ושם אפשר לשמוע מנהמת לבו המרוסק שר לעצמו בניגון נוגה "אוייי מה התכלס', מה התכלס', מכל התאוות… אויי מה התכלס' מה התכלס', מכל עניני העולם הזה", וחוזר חלילה: "אוי מה התכלס', מה התכלס', מכל התאייוועס"
והניגון הזה מדביק אותך ונכנס בך כארסו של עכנאי… זעקה פצועה כזאת, מתוך מרתף בו אכלו אלו שאין כל בריה חפצה לשהות במחיצתם, וכעת לא נותר שם כי אם לב שבור אחד.
אויי, מה התכלס' מה התכלס'…
***
בשעה שאין החנויות פתוחות בדרך כלל מצאתי פינה חמימה. באזור שש וחצי בבוקר אני נקלע לבית קפה קטן שדוגמיות יש בו מכל דבר, ארבעה בורקסים, ועוד שלושה מסוג אחר, ומיני מאפים שונים שמכל אחד מהם כמה פריטים בודדים. אני מבקש קפה הפוך קטן ללא סוכר.
בעל הבית יהודי, שמבחינת גילו יכול היה להיות אבא שלי, הוא עובד לאט, ועם הלב, אתה רואה שהמסחריות התעשייתית לא מדברת אליו. הוא כעת חותך סלט ירקות לילדה שיושבת ליד השולחן עם אביה, ואני… אחכה כמה שאחכה.
נו, לבסוף העגבניות חתוכות, החביתה מוכנה, וסוף סוף הוא מתפנה אלי. וכשאני אומר אלי הכוונה לא רק לשירות הטכני של הכנת קפה, אלא אלי.
בין המילים החטופות שהחלפנו הוא מגיע למסקנה ש"הקפה זה לאישה" – צדק, אגב.
"אנחנו גדלנו בבית עם ארבעה דליים", הוא אומר לי. וואלה על ארבעה קירות שמעתי כבר, על בית עם ארבעה ילדים שמעתי גם, אבל ארבעה דליים?
הוא ממשיך, "כל היום נזילות, כל היום וכל הלילה. ובלילה אתה שומע כל טיפה בפני עצמה, טיף טיף, טיף טיף. אבל תשמע משהו איש צעיר, היה לנו חם בלב. הרי מה התכלס'? היתה אהבה בבית. אני מתגעגע לחום הזה שעטף אותי בבית עם ארבעה דליים. אתה מבין את זה? קפה לאישה זה טוב מאד. זה העיקר". תכלס'.
***
האמת שכשאתה מסתובב בעולם, לא תמיד אתה מבין מה הקטע. המירוץ האין סופי מחניק לעתים, משל היית דחוס כתרנגולת במשאית אל בית המטבחיים. רעש, המולה, להספיק. המירוץ אל התואר והמירוץ אל הכסף והמירוץ להיות שווה משהו ולהיקרא כך ואם תעשה גם את זה אז תוכל להיכנס בדלת ההיא ולהשיג ולכבוש יעדים ואידאלים גדולים והאנרגיה אוזלת אט אט עם הצורך להיות משהו שעומד בציפיות של מישהו, או אפילו סתם לשרוד. והזעקה מהדהדת בשברונה –
"אויי מה התכלס'? מה התכלס'?"
ולרגעים קטנים ממש, אתה פוגש מוכר בבית קפה פינתי, בשעות לא שעות הוא מזכיר לך שגם כשהכל דולף וסדוק, אפשר לחיות קצת מעבר, אפשר לגעת בתכלס'.
(תזריע מצורע תשפ"א)
