מה מניע אתכם?

אחד העניינים שכדאי לבדוק, זה מה גורם לי להיאנח. מה מכאיב לי ומקפיץ אותי. מה גורם לי להתעצבן

פעם, לפני שהדרכים התקצרו עם בוא המכוניות לעולם, היו עוצרים לישון בפונדק דרכים באמצע המסלול. מה שהיום לוקח כמה שעות יכול היה לקחת יומיים-שלושה. הרבה מסיפורי החסידים קשורים לחוויות שהתרחשו בדרכים, ובתחנות הביניים. ובכן, אחד היומנים המרתקים הוא יומנו של החסיד ר' שמואל הורביץ, שהבריח את הגבול כדי להגיע לאומן, הסתובב בין החסידים ברוסיה ובפולין, ולאחר מאסר ממושך ותלאות הצליח לשוב ארצה למשפחתו בזכות השתדלותו של הראי"ה קוק. הוא מתעד באופן אותנטי חוויות וסיפורים, דברים שעברו עליו ודברים ששמע מאחרים.

וכך הוא מספר, על חבורת חסידים שיצאו לדרכם מהעיר יאס שברומניה, בכדי להגיע לאומן. בדרך הם עצרו לנוח בפונדק דרכים כמנהג הימים ההם. באישון לילה, הם שומעים את בעל הבית נאנח אנחות קורעות לב. הם מתחילים לחשוב שאם בחצות לילה, אחרי יום עבודה מפרך, היהודי הזה קם ומתאנח, כנראה שהוא ממש צדיק נסתר. תוך כדי כך הם שומעים שגם אשתו מתאנחת, והוא זועק כנגדה "יענטא, מה יהיה התכלית?", הם מטים אוזן, ולא מאמינים, היהודי הזה שנראה איש פשוט, עסוק באישון לילה במחשבות נוקבות על תכליתו, הוא מדיר שינה מעיניו כדי לבכות על כך יחד עם אשתו. תוך כדי שהם מפליגים בלחשושים, הם שומעים אותו מתאנח וזועק "יענטא מה יהיה התכלית, כל הזמן את מבשלת שעועית, מתי תבשלי כבר בצקים?"…

נו, הם כמובן פרצו בצחוק גדול, כשהבינו שהבחור מתמרמר שאחרי יום עבודה מפרך, לא 'מחכה לו' איזה בורקס טוב…

אבל יש במעשיה הזאת גם משהו מעבר, משהו שמעורר אותי למחשבות: האדם הרבה פעמים לא מכיר את עצמו, אין לו מושג מה מניע אותו, מה מפעיל אותו, מה המוטיבציה שלו בחיים, מה גורם לו לעשות דברים מסויימים ולהימנע מדברים אחרים. לפעמים אני דוגל באיזו אידאולוגיה גדולה, בערכים מסויימים, אבל מה בתכלס', האם רק זה באמת מה שמוביל אותי? איך אדע?

אז אחד העניינים שכדאי לבדוק, זה מה גורם לי להיאנח. מה מכאיב לי ומקפיץ אותי. מה גורם לי להתעצבן, למשל. אם אני מדבר על ערכים גדולים, אבל בסוף מה שגורם לי להתמרמר ולבוא בטענות זה שדרכו על הכבוד שלי, אז בפועל, אני מחפש כבוד, וכשלוקחים לי אותו אני קופץ. ולפעמים אם אעמיק אמצא שיש רובד יותר עמוק מזה, למשל, שאני לא מרגיש אהוב, שאני מחפש אישור.

אני לא מדבר על הלקאה עצמית והאשמה, אלא פשוט להכיר מה מפעיל אותי. לפני ואחרי כל האידאולוגיות יש מציאות, ושם אני מתמרמר על משהו, או נשאב למשהו. אפשר למרוח את זה, כי זה לא נעים, אבל אפשר גם לראות בזה סוג של שער להיכנס פנימה. להתחיל להכיר את עצמי. ללמוד מה חסר לי. ככל שאני אראה את זה, זה יהיה פחות עטוף בכל מיני הסברים של רמיה עצמית, ולאט לאט זה גם אולי פחות ישלוט בי.

אז אחת השאלות החשובות היא מה מכאיב לי? מה גורם לי לצאת משלוות הנפש? אולי אגלה פחד מסויים, או קנאה. כל דבר כזה הוא הזדמנות לעבודה עצמית אמתית, בלי שטיקים.

כי לפעמים מה שנראה לי כמו איזה מלחמת קודש במישהו, מינימום בכיה על החורבן, זה בסך הכל מרמור שלא הכינו לי בורקס…

(חוקת תשפ"ב)