מרדכי גרנביץ
מעודי לא ראיתי שיבואו לשאול לרב אם מה שעשה נכנס בגדר שנאת חינם; אם מותר לו לשנוא את פלוני, וכל אחד פוסק לעצמו…
לפני כמה שנים, בעודי ממתין טרוט עיניים במסדרון שליד חדרי הלידה בבית החולים "לניאדו" באישון לילה, ניגש אלי יהודי חסידי מן הקריה הסמוכה, תוך שהוא נותן לי סנדוויץ' ביתי עטוף ומושקע, ושואל אותי אם אני רוצה לבוא לישון אצלו. סירבתי בנימוס, בכל זאת אני מחכה ללידה, אבל הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו וממש מבקש: "אל תהסס! אתה יכול להתקשר בכל שעה. אולי תרצה לתפוס תנומה לפני שתחזור הביתה".
טרם הספקתי לעכל את מה שראיתי כעת, ואני רואה שהוא ניגש לכל מי שהוא רואה. לכל – הכוונה לכ-ו-ל-ם. הוא ממש מבקש להתקשר אליו, גם שתיים בלילה זה בסדר, ובינתיים, אם לא נענית להזמנה, הוא משאיר סנדוויץ' – שייתן קצת אוירה של בית. מאוחר יותר קראתי עדויות של אנשים שאכן התקשרו אליו בשעות לא שעות, ותיארו הכנסת אורחים נדירה, יהא המראה המגזרי שלך אשר יהא… קשה לתאר כמה שזה מרגש.
***
בית החולים "לניאדו" הוקם על ידי הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, הלא הוא האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג. הוא סיפר שפעם בימי השואה, ירו בידו, והוא פחד ללכת למרפאה של הנאצים. הוא חשש שלא יצא משם חי. הוא שכב עם יד מדממת ודיבר עם הקב"ה מעומק לבו: "אם אשרוד חי ובריא אפעל להקמת בית חולים…". הוא אמנם שרד את התלאות, אך אשתו ועשרה מילדיו נרצחו באושוויץ, כשהאחרון, שניצל איתו – נפטר ממחלה בתום המלחמה.
הוא יוצא מן המלחמה הארורה בגפו אך אין לו זמן לנוח. כבר במחנות העקורים הוא מקים מוסדות חינוך, חדרי אוכל כשרים, מחתן זוגות של יתומים מן התופת ודואג לניצולים כמו היו ילדיו.
"אשמנו?!" הוא זועק בדרשתו המפורסמת ביום הכיפורים שאחר המלחמה כשסביבו אודים מוצלים, "בגדנו? גזלנו? ממי גזלנו באושוויץ?… מרדנו בך רבש"ע?". הוא סוגר את המחזור ואומר מול קהל השבור, "איני רואה פה חטא שקשור אלינו… אם היה לנו חטא, זהו חטא שאינו כתוב כאן, זה שכמה פעמים ביקשנו שלא לקום בבוקר, איבדנו את הרצון לחיות. על זה אנחנו מבקשים כעת מריבונו של עולם שיחזיר לנו את האמונה והביטחון".
גם שנים לאחר מכן הוא מנחיל תובנות מן המלחמה: "לא ראיתי שהרוצחים הבדילו בין יהודי ליהודי", הוא אומר בדרשה מול קהל חסידיו בנתניה. "מי שנקרא בשם ישראל היה דינו למות. בלי קשר למה הוא שמר או לא שמר ואיך היו הליכותיו".
השבת חל יום פטירתו, ומן הראוי להביא מתוך מילותיו הנוקבות (התודה לרב יצחק רונס על דליית וחשיפת המקורות): "כיום מרבים לבוא בשאלות שונות וממציאים חומרות על גבי חומרות, עד שמביא לפעמים לידי צחוק. ואם שכחו לומר בתפילה איזה 'קאפיטל' (פרק), או החסירו אות אחת, באים אל הרב לשאול כדת מה לעשות, וכדומה. אבל מעודי לא ראיתי שיבואו לשאול לרב אם מה שעשה נכנס בגדר שנאת חינם; אם מותר לו לשנוא את פלוני… את זה אין שואלים… וכל אחד פוסק לעצמו… (והאדם חושב בלבו וכי מה שאני שונא לרשע פלוני… נכלל בחטא שנאת חינם? הרי אדרבה מצוה להורגו ולעקרו לגמרי…). במה נגרעו הלכות אלו מכל ההלכות שבכל המקצועות שבתורה… ולמה אין הולכים לשאול גם שאלות כאלו…והעובר על 'ואהבת לרעך כמוך' עובר על יסוד היהדות… ומי שהוא שונא ישראל הרי הוא כשונא להקדוש ברוך הוא רחמנא ליצלן.
"לא חרבה ירושלים אלא בעוון… שכל אחד היה צדיק בעיני עצמו וראה רק את חטאות שכיניו – ושהם גרמו לרומיים שיבואו… וזה 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם' – היינו שכל אחד ישב בדד לעצמו כאילו הוא צדיק גמור, ויצא ידי חובתו בכל העניינים, וחיפש לעצמו רק חומרות חדשות ליזהר בהם… ואמר שהוא סובל רק בשביל חטאי הזולת… ובאמת… (חייב כל אדם לומר) אני הוא שגרמתי לטיטוס יבא, ובעונותיי חרבה ירושלים"…
(חוקת תשפ"א)
