כשאין ברירה…

האם האלטרנטיבה, החזרה לתוככי סיני, היתה קלה יותר עבור העם?

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יז-יח).

קריאת פסוקים אלו יוצרת אצלנו אי נוחות, שהרי המסלול הישיר הוא דרך אל עריש, 14 ימים והם בארץ ישראל. 'לפתע' התגלה כי חלילה יש פגם בתוכנית האלוקית. מה מכל המוצג בפסוקים אלו התחדש ולא היה ידוע קודם ליציאת מצרים? האם חלילה חזר בו הא-ל מתוכניתו המקורית לאחר 'שגילה' את פחדי העם ממלחמה על אף שהם עלו חמושים ממצרים?

האם האלטרנטיבה, החזרה לתוככי סיני, היתה קלה יותר עבור העם? האם הם לא נתקלו בסופו של דבר בעמלק? האם אז הם לא חוו את מוראות המלחמה?

בסופו של דבר נראה כי החששות אכן התממשו. דווקא בהיותם במסלול האלטרנטיבי שהובילם למצב בלתי אפשרי על שפת ים סוף, הם אומרים למשה במפורש: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר!" (יד, יא-יב).

נשים לב לשלוש סצנות דומות באותה פרשה. הראשונה, זו המתוארת לעיל, ההסבה דרך ים סוף ללא תגובה של העם עקב ההלם שבו הוא מצוי. השנייה- על שפת הים, מצב נוראי שבו הם מתלוננים קשות וזוכים לגדול הניסים, קריעת ים סוף. השלישית- מלחמת עמלק, בלי תלונות, לוחמים ומנצחים!

הסצנות הללו הן מהלך אלוקי אחד שמעביר אותם מן הפחד, החשיבה העבדותית והרצון לשוב מצרימה אל האומץ, המלחמה והניצחון. למה? כי אין ברירה!

ההוראה האלוקית הבלתי מותנית בסצנה הראשונה מתחלפת להוראה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". הפסיביות וההלם המוחלט שבסצנה הראשונה מוחלפים בדחיקת העם לקום ולעשות מעשה מצד אחד, אך עם גיבוי ניסי גלוי, מצד שני. העם יצא מן הקפאון, מן ההלם ומן הרצון לשוב מצרימה.

בבוא עמלק, העניין כבר נראה אחרת- "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק". לא פסיביות, לא תפילה, ולא חזרה למצרים, אלא יציאה כעם אמיץ, חמוש ומנוסה למלחמה. מכאן ש"ויסב אלוקים דרך המדבר ים סוף.." נועד בסוף התהליך ל- 'צא והלחם בעמלק'. נפלאות דרכי הא-ל.

(בשלח תשפ"ב)