בין הכאת היאור להכאת הצור

בפעם שניה בפרשתנו מתמודדים בני ישראל, שיצאו ממצרים, בתלאות המדבר ובמחסור במים לשתייה. העם קצר רוח ותאב להגשמת ההבטחה הא-לוהית: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל–אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, ח). המחסור במים גרם לתסיסה בעם והם זועמים על משה: "וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם… לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא" (שמות יז, ב-ג). משה פונה אל ה' ומבקש עצה ודרך להשיב לתלונות העם: "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". הפסוקים מציינים במפורש, שנלוותה לתלונה המוצדקת של חוסר במים גם טענות של אמונה בעצם קיומו של ה' וברצון להעמיד את הבטחתו בניסיון.

בתגובה, הקב"ה מורה למשה להוכיח את קיום הבטחתו להוליכם בשלום במדבר. את כל פעולתו הוא מבקש לעשות בשיתוף עם זקני העדה בפרהסיה, בחשיפה ציבורית גדולה:" וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת–הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ה-ו).

יתירה מזאת, ה' מבקש ממשה להשתמש באותו המטה שבו היכה את היאור להכאת הצור. דומה, שבכך ביקש באופן סמלי להנגיד בין מצרים לארץ ישראל. היאור מסמל את אספקת המים הסדירה במצרים שאליה התגעגעו המתלוננים (דברים יא, י-יא), לעומת ה"צּוּר בְּחֹרֵב". המונח "צּוּר" (בשורוק) במקרא הוא כינוי כללי לסלע גדול, מצוק, לעיתים חזק (ש"א כד, ג; ישעיהו ב, כא; תהלים פט, מד), בניגוד ל"צֹר" (בחולם) כשם ספציפי לאבן חדה (שמות ד, כה), הזהה כנראה לסלע העשוי מסיליקה (SiO₂) הנקרא כך גם בימינו. הצּוּר מסמל גם את מקורות המים של ארץ ישראל היוצאים מתוך אקוויפר ההר, מעיינות הנובעים משכבות סלעי ההר הנראים יבשים. במטה שהוכה הנילוס והפכו המים לדם עד "לא יכלו לשתות מימי היאור" (שמות ז, כד), באותו המטה ה' מוציא מהסלע הקשה מים חיים. כמו בסיפור העץ שהמתיק את מי מרה, היה כאן מעשה של נס שבא להפריך את הניסיון של בני ישראל: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (ז).

התנהלות דור המדבר מתאפיינת לאורך כל הדרך בספקות ובחוסר אמונה בקיומו של הקב"ה וביכולתו לממש את הבטחתו להעלותם לארץ הטובה. דומה שחוסר האמונה הוא לא רק בה' אלא בעצמם, ביכולת שלהם להשתחרר באופן נפשי מעבדות מצרים ולהתמודד עם אתגריה של ארץ ישראל.

(בשלח תשפ"ב)