ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)המרגלים נשלחים לארץ ישראל, לתור את הארץ. לבדוק מסוגלות, להכיר את השטח ולהבין את הסיטואציה. אבל המשימה הזו הופכת לבכי לדורות. היא כשלון מהדהד, היא מבטאת חולשה וחוסר אמונה. מה השתבש שם בדרך? חז"ל, כדרכם, מבקשים לחשוף בפנינו את מאחורי הקלעים של הסיפור. לא רק מאחורי הקלעים של העלילה, אלא גם מאחורי הקלעים של הנפש. הלכי הרוח של המרגלים.
"[…] וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
פירוש מפורסם הוא כי "ונהי בעינינו כחגבים" – מתייחס לאופן שבו ראו הם את עצמם, והוא שגורם לכך ש "וכן היינו בעיניהם" או שמא בעצם זו רק ראיה סובייקטיבית שלהם את יחס האחרים אליהם.
חז"ל מתייחסים לשלב מוקדם יותר: "ארץ אוכלת יושביה". מהו בעצם ביטוי זה, וכיצד הוא מתיישב עם עוצמתם וחוזקם של אנשי הארץ? חז"ל אומרים לנו שהמציאות היא אחת, אבל הפרשנות שלה – תלויה בנו:
"ארץ אוכלת יושביה היא" – דרש רבא, אמר הקדוש ברוך הוא: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה, אני חשבתיה לטובה – דכל היכא דמטו, מת חשיבא דידהו, כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו [שכל מקום שהגיעו אליו המרגלים, מת מישהו חשוב של בני הארץ, כדי שיהיו טרודים במותו – לויה וכו', ולא ישאלו אחריהם] ואיכא דאמרי: איוב נח נפשיה, ואטרידו כולי עלמא בהספידא [ויש אומרים: איוב מת, והיו טרודים כולם בהספדו], הם חשבו לרעה – ארץ אוכלת יושביה היא" (סוטה לה ע"א).
כלומר, הקב"ה זימן במיוחד לטובתם את מותם של אנשים חשובים כהסחת דעת לנוכחותם של המרגלים, אבל המרגלים במקום לשמוח בהזדמנות להיבלע בסביבה בשקט, ראו זאת כנתון לרעתה של הארץ. המציאות היא אותה המציאות, אבל תפיסת ההשגחה וההבנה שהארץ מיועדת לבנ"י – משנה לחלוטין את ההסתכלות. האם עליבותה של הארץ במאות השנים האחרונות מעידה שהיא ארץ רעה, או דוקא שהיא שוממה מבלי בניה עליה?
איזכורו דוקא של איוב כאן, כמי שחי בתקופת המרגלים, עשוי לרמז על עיסוק בשאלות מהותיות של טוב ורע בעולם, ועל נקודת המבט הנדרשת להבינן. בהמשך, מתייחסים חז"ל גם לאמירה על החגבים, כחלק מתיאור ההתרחשות בארץ, עם מותם של חשוביה:
"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו וגו' – אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו, בשלמא ונהי בעינינו כחגבים – לחיי, אלא וכן היינו בעיניהם מנא הוו ידעי? [המרגלים שקרנים היו, מילא שהם מעידים על עצמם שהיו בעיני עצמם כחגבים, אבל מניין להם לדעת מה חשבו עליהם בני הארץ?] ולא היא, כי הוו מברי אבילי, תותי ארזי הוו מברי, וכי חזינהו, סלקו יתבי באילני, שמעי דקאמרי: קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני. [ולא היא, אלא כשהיו התושבים מנחמים את האבלים, תחת עצי ארז, עלו המרגלים וישבו על העצים, ושמעו את האנשים אומרים: אנחנו רואים אנשים שנראים כמו חגב על העצים]". (סטה, שם). המרגלים אכן נדמו לבני הארץ כחגבים. אבל מה שגרם לכך הוא עצם פחדם של המרגלים, שמשוכנעים כי עליהם להסתתר. וכך נוצרת סיטואציה המגחיכה אותם. זהו הצד השני של אותו מטבע: מחד – הם כל כך לא מעריכים את עצמם, עד שהם מתקשים להכיר בטוב שנעשה עבורם ולכבודם, ומאידך – הם כל-כך מרוכזים בעצמם ובפחדיהם, עד שברור להם שמיד יבחינו בהם, והם ממהרים לטפס על העצים.
הסתכלות על המציאות בעין טובה יותר כלפי הארץ, הייתה מאפשרת הסתכלות בעין טובה יותר כלפי עצמם. וכן להיפך.
