הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)במלאת 40 שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מביא אחד מבכירי תלמידיו, הרב יעקב פילבר, קווים לדמותו של הרב צבי יהודה
הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו רבנו צבי יהודה זכר צדיקים לברכה, נשלחו אלינו למחיה בדורנו דור של גאולה, על ידי ריבון העולמים. הראי"ה במשנתו ואישיותו הנחיל לנו חזון ודרך איך להיות שותפים עם א-ל בתחיית ישראל בארצו, ואחריו בנו הרצי"ה הכשיר ועיצב כראש ישיבה מאות תלמידי חכמים המיישמים את מורשתו של הראי"ה בפעילותם התורנית בכל מרחביה של ארץ ישראל. אשרי שזכיתי גם אני להיות שותף לחבורת המגשימים הזו.
מאז נוסדה הישיבה לא פסק בה קול-התורה. גם אחרי פטירתו של הראי"ה המשיכה הישיבה בלימודיה, תלמידי חכמים פקדו את ספסליה אבל הציבור הזה לא היה רלוונטי לחזון הישיבה המרכזית לישראל, ציבור שיהיה מחובר ומשפיע על כלל הציבור ובמיוחד על הציבור של הישוב החדש. כך נמשך הדבר עד שנת תשי"ד. כשבאתי לישיבה באותה שנה מצאתי בה שתי קבוצות: האחת, קבוצה ירושלמית של בני הישוב הישן, אברכים שהיו למדנים אך ללא כל קשר או עניין בדרכה הרוחנית של הישיבה, והקבוצה השנייה היו התלמידים שבאו בשנת תש"י עם הרב כלאב מישיבת כפר הראה (רובם היו חניכי "עלית הנוער") שלא היה בכוחם למשוך לישיבה את הנוער הארץ ישראלי. הישיבה חידשה את פניה בשנת תשי"ד עם בוא קבוצה גדולה משבט "איתנים" של בני עקיבא, שבעקבותיהם באו תלמידים מישיבות בני עקיבא ומ"המדרשיה".
השנים היפות של הרצי"ה, בהן היה מחובר לכלל הציבור הישראלי, היו בתקופת התחדשות הישיבה, בתקופה שהוא ולא אחרים קבעו את סדר היום שלו, בימים ששימש כתובת לא לנושא מסוים ולא לאוכלוסייה בעלת גוון לאומי מצומצם, אלא מימין ומשמאל, דתיים ושאינם דתיים, הקיבוץ הדתי ובחורים מישיבת חברון, אקדמאיים ומנהיגי ציבור, ילידי הארץ ואנשי חוץ לארץ, כולם מצאו אצלו כתובת לעצה ולימוד.
בתקופה ההיא גם תלמידי הישיבה התנהלו בפתיחות. כדבר המובן מאליו היה ללכת לשמוע שיעורי תורה גם בישיבות חרדיות או אצל תלמידי חכמים מהחוגים הללו. כמו כן נסעו לשבתות ליישובי עולים בפרוזדור ירושלים להשפיע תורה על העולים החדשים, או נסיעה לימים נוראים לקיים תפילות בקיבוצים חילוניים וכן קיימו סמינריונים לקבוצות נוער מחוץ לארץ שבאו לשנת הכשרה בישראל וכדומה.
באותה תקופה היתה הישיבה בכלל והרצי"ה בפרט כתובת למגוון רחב של חוגים ואישים מכלל הציבור, שבאו להיפגש עם הרצי"ה, מי לעצה, מי להדרכה, מי לשיחת נפש ומי לליבון שאלות שעה ונצח, כל אחד ואחד מצא אוזן קשבת ומילה טובה במפגש הזה והיה בהרגשה כאילו הוא היחיד שהרצי"ה מתייחס אליו.
החבורה שחידשה את הישיבה באה לישיבה בתודעה של שליחות, להתגדל בתורה ולהתמלא מחכמתה לא רק בשביל עצמם אלא בעיקר בשביל להשפיע את האור הזה לכלל הציבור שממנו באו. מיד כשהכירו את רבם, לא שמרו אותו לעצמם אלא גילו אותו לכלל הציבור. תלמידים אלו של הרצי"ה, אעפ"י שהיו מאוד קרובים אליו, ובמשך יותר מעשר שנים לא משה ידם מתוך ידו, שתו בצמא את דבריו והפנימו לעצמם את תורתו והנהגותיו. עם כל זאת, אף אחד מהם לא העלה בדעתו לומר שהוא ממשיכו של הרצי"ה או שהוא האחד המוסמך להנחיל את מורשתו. התלמידים הראשונים הללו נשאו בצנעה ובענווה את המטען שקיבלו מרבם, וללא צלצול בפעמונים יצאו אל העם להנחיל את המשנה שקיבלו ב"מרכז הרב" לשומעי לקחם, לבני ישיבות ולבעלי-בתים, בעל-פה ובכתב, עשו זאת כמשאלתו של הראי"ה "אל לעשות לי קוקיסקים" וכדעתו הנחרצת של הרצי"ה שלא להקים שטיבלך ושלא להפוך את אורותיו של הראי"ה לכיתתיות אלא לעשותה שייכת לכלל ישראל.
הרצי"ה היה בעיקר מחנך. למרות בקיאותו וגדלותו בכל התורה (עיין הערותיו בסוף שו"ת הראי"ה), הוא נמנע מלפסוק הלכות וכפף עצמו ל"מרא דאתרא", וכשהייתה עומדת שאלה הלכתית על פרק, אם הייתה זו שאלה מקומית היה שולח אותנו לרבה של ירושלים הרצ"פ פראנק ואם הייתה זו שאלה ארצית (כמו גילוח ביום העצמאות) שלח אותנו לשאול את הרב הראשי הרב הרצוג. גם הדרכתו החינוכית הייתה פרטנית ברמה אישית. דרישותיו וציפיותיו מכל תלמיד היו שונות, וכך קרה ששמענו ממנו מסרים כפולים. לפעמים באותו עניין היה אומר לאחד כך ולשני אחרת, ויש לכך דוגמאות. מסירותו לתלמידיו לא ידעה גבול, לא יום ולא לילה, בנסיעה לשמחות של תלמידים היה מצטרף למשאית שהסיעה את בחורי הישיבה והקפיד לשבת דווקא במשאית עצמה עם כל התלמידים ולא בתא הנהג. בשמחת נישואין גם בגילו המופלג היה משתתף בריקודי המצווה לשמח את החתן ונשאר בסעודה עד הסוף. לא הסתפק במתן עצות בלבד אלא היה דואג לסייע בפתרון הבעיה באופן מעשי גם בפנייה לגורמים בעלי יכולת. וכאשר אחד מתלמידיו שהיה שקדן וסבל ממיגרנה וכאבי ראש, היה בא מפעם לפעם לבית המדרש ולוקח אותו מהלימוד ויוצא עמו לטייל מעט ברחובות ירושלים.
הרצי"ה לא הכתיב לתלמידיו מה ללמוד. לכל אחד איפשר לבנות לעצמו תכנית לימודים ייחודית, כנטיית לבו של כל אחד. כך בלימוד הגמרא ובמיוחד בלימוד האמונה. וכך יכולתה לראות בישיבה חברותא העוסקת ב"קצות" וב"נתיבות" ובפינה אחרת תלמיד המפענח את "ביאור הגרא", ויש תלמידים העוסקים בראשונים, רשב"א ר"ן ורמב"ן ואילו אחרים עוסקים בבירור הלכה, ברמב"ם, השו"ע ונושאי הכלים שלהם, וכך גם בלימוד מחשבת האמונה (הרצי"ה התנגד לשם "מחשבת ישראל" והקפיד לקרוא "לימוד האמונה") כל אחד למד במקום שלבו חפץ ובסדר לימוד שכל אחד קבע לעצמו. אמנם, כשנודע לו שאנו לומדים את ספר "התניא" אצל ראש ישיבת חב"ד הוא הציע לנו שנלמד איתו כאיזון את הספר "נפש החיים". פעם כשראה אותי לומד טור חושן משפט שאל אותי על כך ואמרתי לו שבאורות התשובה (פי"ג ה) כתוב שלימוד חושן משפט מכשיר את הלומד לתשובה במצוות שבין אדם לחבירו. והוא ביקשני שלא ללמוד במגמה כזו מפני שרצה שנלמד את התורה לשמה וסוף הכבוד לבוא. הוא ראה בלימוד תורה שבעל-פה, בלימוד סוגיא בגמרא או דבר אגדה, לא לימוד עיוני בלבד אלא מפגש עם דבר ה' שנמשך בתושב"ע, כשהלימוד עצמו הוא שמשלים יותר ויותר את האישיות המוסרית והרוחנית של הלומד, והלימוד הוא לא בשביל להיות רב אלא להיות יהודי בריא. ולכן לא היו בישיבה לימודים ושיעורים לקראת תכלית איזו שהיא, לא לרבנות ולא לדיינות ולא להוראה למוסדות חינוך. כשתלמיד חדש ביקש להתקבל לישיבה לא הקפיד לכמה זמן הוא בא ללמוד, אלא עמד על כך שבזמן שהוא שוהה בישיבה יהיה כולו קודש ללימוד התורה. כשנשאל מורי ורבי הרב צבי יהודה מה עושים בישיבה? תשובתו הייתה: "מרבים אהבה, מרבים אמונה, מרבים בטחון, מרבים הבנה הדדית, מרבים קבלת מלכות ה' אלקי ישראל, מרבים ללמוד וללמד ערכי תורה ומצוות, מרבים התנחלויות והתאחזויות במלוא רוחב ארצנו, זה מה שאנו עושים".
(תצוה תשפ"ב)
